קומה 9- הבוגלרים. פרק 8-התוכנית.

————-נקודת המבט של דיין———–
\"לא אני לא!!!\", צעקה נטע.
היה פיצוץ אדיר, עפתי אחורה.
\"אחח..\", \'לא נפצעתי כבר שנים, איך היא הייתה מסוגלת לפגוע בי?!\'
פקחתי את עייני, ערפל השתרר בכל החצר.
העלמתי את החבורות שעל ידיי בעזרת כמה מילות קסם, וקמתי.
השתרר שקט מוחלט, כנראה שנטע וויקטור איבדו את ההכרה.
\"יותר טוב משחשבתי!\", צחקקתי בקול.
\"באמת?\", נשמע קולה של נטע אי-שם מתוך הערפל.
פחדתי שלא אצליח במשימה.
\"נטע\'לה נטע\'לה צאי החוצה, דיין סידרה לך מוות בטוח!\", לגלגתי עליה.
\"בשמחה\", נשמע קולה.
היא התקרבה אליי, הרגשתי זאת.
\"לא הייתי ממליצה לך להילחם מולי, אני יותר חזקה ממך\", אמרתי בעודי יודעת שאני לא באמת יכולה לפגוע בה.
\"הו כן? קבלי את זה!\"
משהו פגע בי חזק, עפתי אחורה ונתקלתי במשהו.
הרגשתי טיפות דם זולגות על לחיי מראשי.
\"אני עוד אחזור!\", אמרתי.
העלמתי את פציעותיי, וברחתי משם.

————נקודת המבט של נטע———-
\"אני עוד אחזור!\", אמרה דיין ולפי מה ששמעתי, היה נדמה לי שהיא ברחה.
התעייפתי ממש, לא ידעתי שהקסם דורש ממני כל כך הרבה כוחות.
\"ויקטור?\", צעקתי אל תוך החשכה.
\"נטע? איפה את?\", נשמע קולו של ויקטור.
\"אני צריך עזרה דחוף!\"
\"חכה שנייה, אני באה!\", צעקתי לויקטור ומיהרתי להגיע אליו.
\"איפה אתה?\"
\"אני שומע אותך משמאלי, זאת אומרת שאני מימינך.\", אמר ויקטור, משהו בקולו היה נשמע מוזר, מעט שבור.
התחלתי לגשש את דרכי לתוך האפלה בדרך לויקטור.
בסוף נתקלתי במשהו.
\"ויקטור זה אתה?\", שאלתי ורכנתי אליו.
\"כן\"
\"מה קרה?\"
\"הגדר נפלה עליי, אני לא יכול לקום\", אמר ויקטור, הוא נשמע סובל.
נשמתי עמוק, עדיין לא עיכלתי את מאורעות היום וכבר קרה עוד אסון.
\"אני אעזור לך, רק חכה שנייה\"
לא נשמעה תשובה.
\"ויקטור? אתה שומע אותי?\"
לא נשמע מענה.
\'הוא איבד את ההכרה\', נבהלתי.
\'טוב.. אני חייבת להצליח את זה\', הבטחתי לעצמי.
\"שלוש שתיים אחת ו.. גדר למקום!\"
לא קרה כלום.
\"למקום!\"
שקט.
\'אני אצטרך להרים אותה בעצמי, אבל איך?\'
תפסתי בגדר שהייתה על ויקטור וניסיתי להרים אותה. היא הייתה ממש כבדה.
לא הצלחתי.
\"אני אציל אותך ויקטור, רק חכה שנייה!\"
\"שלוש..שתיים..אחת.. ו..!\"
הרמתי את הגדר, מזיזה אותה הצידה עד שהרגשתי שהיא כבר לא מעל כלום.
הפלתי אותה על האדמה, מתנשפת.
בחיים לא הרמתי משהו כל כך כבד.
\"ויקטור?\"
רכנתי אל האדמה, מנסה לחפש אחריו.
נגעתי ביד, זה היה הוא!
\"ויקטור? תתעורר! בבקשה!\"
הוא לא זז.
הרגשתי את עצמי כבר חסרת כוחות, כל האירועים האלו היו יותר מידי, אם מבחינה נפשית ואם מבחינה גופנית.
הדמעות איימו לחנוק את גרוני, כלועגות לי על מצבי.
ניסיתי למשוך את ידו, שיקום, אך הוא לא זז אפילו.
הרגשתי בנוזל כלשהו על הקרקע לידי,נוזל סמיך.
זה היה דם!
\"לא!!! ויקטור!\", הדמעות פרצו מעייני ללא שליטה, בחשכה לא יכולתי לראות כלום, אז לא ידעתי עד כמה הוא פצוע, אך לפי כמות הדם היה נראה שקשה.
נשמתי עמוקות.
\'אני יכולה להציל אותו, אני רק צריכה לומר את הכישוף המתאים בלבי. השאלה היא מהו..\'
חשבתי וחשבתי עד שלבסוף החלטתי לנסות משהו, את החמשיר שויקטור אמר לי, אולי זה יציל אותו, אולי זה הכישוף העתיק.
\"עולם קורס עתיד נזהר,
לא יודע מה לומר.
בשילוב כוחותינו נצעד אל העבר,
ונציל כל מה שבלב נשאר\", הושטתי את ידי על ויקטור, יצאה ממנה קרן אור לבנה, לפתע לא הייתה חשכה, היה אור.
ראיתי את ויקטור מוטל על הקרקע, שיערו סתור על פניו הבהירות.
הדם הגיע מחזהו, קרן האור הגיעה אל מקום הפציעה, והחלה להיכנס לתוכו.
הייתי המומה.
הפצע החל להיסגר עד שנעלם כליל.
האור הפסיק ואז שוב חושך השתרר בחצר.
\"ויקטור? ויקטור אתה בסדר?\" , נגעתי בגבו, מנסה לעורר אותו.
\"נטע? זו את?\", נשמע קולו החלוש של ויקטור.
\"כן! אתה בסדר!\", חיבקתי אותו.
\"אני.. אני לא בטוח שאני יכול לקום, אני מרגיש כאילו מתתי. \"
\"האמת שבאמת כמעט מתת..\"
\"מה?\"
\"סיפור ארוך..\"
\"אתה בטוח שאתה לא מסוגל?\", דאגתי.
\"לא\", הוא נשמע ממש חלש.
\"טוב, הגיע הזמן לקסם נוסף\"
\"נטע, לא!\"
\"למה?\"
\"ככל שתעשי יותר קסמים, את-\"
-\"לא ויקטור, אני עומדת לעזור לך\", קטעתי אותו.
\"התעופף!\"
\"נטע? מה קורה כאאאאאאאאאאן\"
\"אני עף!\"
\"אני יודעת, זו המטרה של הקסם הזה\"
\"מתי גילית שאת יכולה לעשות את זה?!\"
\"ממש אחרי ש… אתה יודע\"
\"ואוו\", התרשם ויקטור.
איפה היד שלך?\"
\"מעליך\"
תפסתי בידו.
\"עכשיו תוכל ללכת?\"
הוא צחק.
\"כן.\"
התחלנו ללכת, או בעצם לעוף לעבר המאורה, מצפים לאור השמש, שאולי יצליח להשכיח ממנו את אירועי היום.
~~~~~כעבור שעה~~~~~~
הגענו אל הכניסה אל המאורה.
\"ויקטור?\"
\"כן?\"
\"אתה לא תוכל לעוף בתוך המנהרה\"
\"טוב, תורידי אותי\"
\"הורד!\"
תפסתי אותו בשנייה האחרונה, ונפלתי, ויקטור מעליי.
צחקתי בקול, גם הוא צחק.
\"טוב, אני אקום\" , קמתי, ויקטור קם בקושי רב.
הוא התקרב למנהרה, ואז החל להתגלש בה, נכנסתי אחריו.
\"ווהוו\", צעקתי, נהנית ממהירות גלישתי.
המנהרה עברה פיתולים רבים, פניות וסיבובים עד שלבסוף הגענו לתוך המאורה.
\"יקטור כבר הגיע וישב על הכיסא ליד המיטה.
\"אתה צריך לנוח\", פסקתי.
\"באמת כדאי\", אמר ופיהק.
\"לילה טוב\", אמרתי.
\"לילה טוב\".