קומה 9- הבוגלרים. פרק 7 המלא

———–נקודת המבט של נטע——–
הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, נוצרים את הרגע.
ויקטור היה נראה נבוך וגם אני הייתי די נבוכה. הרגשתי כיצד פניי מסמיקות וחום גופי עולה במהירות.
"ממש חם כאן הא?", ניסיתי לשנות נושא.
"אה.. כן", אמר ויקטור במבט מאולץ עד כדי כך שהיה נראה מעט מגוחך. חשבתי שזה חמוד.
"כדאי שנמשיך ללכת", פסקתי.
"כן, את צודקת."
ויקטור שם את ידיו בכיסיו ואני ניסיתי לקבור את עצמי בג'קט שלי.
הסחתי את דעתי מהמאורע בעזרת קליעת צמה בשיערי מלא הקשרים.
הרוח הקרה הפריעה לי למרות שהייתי עם ג'קט.
"קר לך?", שאל ויקטור.
"לא זה בסד-"
הוא לא חיכה לתשובה, הוא הוריד את מעילו ושם אותו על כתפיי.
"תודה", מלמלתי, מסמיקה שוב.
המשכתי ללכת כשפתאום שמתי לב שויקטור לא לצידי.
סובבתי את ראשי כדי לראות למה הוא נעצר, אבל הוא נעלם.
"ויקטור!"
רצתי לעבר המקום שהוא עמד בו לפני רגע, הוא לא היה שם אך הייתה שם מגילה.
בידיים רועדות הסרתי ממנה את הסרט בו היא הייתה קשורה, פתחתי אותה והתחלתי לקרוא:

"העולם קורס, עתיד נזהר.
לא יודע מה לומר.
בשילוב כוחותינו נצעד אל העבר,
ונציל כל מה שבלב נשאר. "
"אם את יודעת מי אמר לך את החמשיר הזה,
היפגשי איתי ליד הגדר הסודית בחצות בדיוק"
נזכרתי מתי שמעתי את החמשיר הזה, שמעתי אותו כשויקטור זהר בפעם הראשונה לאחר השריפה.
נשכתי את שפתי העליונה.
'לא, לא הפעם.'
הבטתי בשעון היד שלי. 'עכשיו 23:12, יש לי חמישים דקות בערך. זה הזמן להתכונן.'
המשכתי ללכת ברחוב, לבסוף הגעתי לגדר, לא ידעתי איך לטפס עליה.
קודם טיפסה עליה דיין שהתחזתה אליי, אני לא יודעת איך היא עשתה את זה.
'אם קודם פוצצתי משהו אולי אצליח גם עכשיו'
הושטתי ידיי לעבר הגדר,
'נוו'
לא קרה כלום.
'כנראה שאצטרך לעשות זאת בעצמי..'
הגדר הייתה לבנה וישרה, אבל לא כל כך גבוהה.
יכולתי להגיע לסופה עם ידיי.
תפסתי במרום הגדר עם ידיי, ומשכתי את עצמי למעלה.
'כישורים של רקדנית', חשבתי, נזכרת בחיי לפני הגעתי הנה.
לבסוף הגעתי למעלה, התיישבתי על הגדר וניסיתי לא ליפול.
החלטתי שאם אקפוץ למטה ואעשה גלגול כשאגיע לרצפה, זה יהיה הרבה יותר פשוט.
קפצתי, עמדתי לעשות את הגלגול עד שלפתע קפאתי באוויר.
ראשי היה מוטה למטה אז לא יכולתי לראות מה קורה.
לא שמעתי צעדים והשתרר שקט מופתי מסביב.
'אני עשיתי את זה?'
ניסיתי להזיז את ידיי אבל נשארתי קפואה.
החלטתי פשוט לחכות עד שדיין תגיע ואז זה בטוח יספיק להשתחרר.
"אהה!"
נפלתי על הקרקע ונחבטתי בראשי.
"דווקא עכשיו? ברצינות?", אמרתי בקול.
קמתי מהדשא ושפשפתי את ראשי, שבליטה קטנה הורגשה בו.
'יופי באמת'
ניקיתי את הלכלוך מבגדיי והסתכלתי בשעון.
23:47, ידעתי שלא אספיק לחזור למאורה אז החלטתי להישאר שם ולעבוד על הכוחות שלי.
הושטתי את ידיי לעבר הדשא ואמרתי "התפוצץ!", כלום לא קרה.
"התפוצץ!"
שקט מוחלט. לא הצלחתי.
'יופי, איך יהיה לי סיכוי מול דיין ככה?'
שמעתי צעדים מהעבר השני של הגדר.
רצתי לעבר הגדר, מחפשת חריץ קטן שדרכו אוכל להציץ לצד השני.
לבסוף מצאתי.
דיין הייתה שם, ויקטור הלך אחריה כפות בחבל וראשו מושפל.
"ויקטור!", חששתי לביטחונו.
"מה זה היה? שמעת משהו?", שאלה דיין.
"לא, לא שמעתי כלום", הגן עליי ויקטור.
"יופי." , אמרה דיין, נעצרה, והסתכלה עליו.
"עכשיו ויקטור, אני עומדת לעשות לך שינוי קטן."
'מה זאת אומרת?', חשבתי לעצמי,ממשיכה לחשוש.
"אתה עומד להיות רע"
"אבל אני לא רוצה להיות רע! תני לי לחזור לנטע!"
"אתה מבין.. אתה קלף המיקוח היחיד שנשאר לי…", צחקקה דיין ומוללה את שיערה השחור בידיה והוסיפה: "אני צריכה שתעשה לי טובה קטנה"
"למה שאעזור לך?!", שאל ויקטור וניסה להשתחרר מכבליו.
"כי אני יכולה להרוג אותך"
"תהרגי אותי, אני קלף המיקוח היחיד שיש לך לא? בבקשה, תהרגי אותי ואז נטע תהיה בטוחה ממך!"
'הוא, הוא מוכן למות למעני?', חשבתי לעצמי מאחוריי הגדר.
"אתה באמת חושב?", אמרה דיין וצחקקה.
"אני עומדת לעשות איתך עסקה, אם אתה לא תעמיד פנים שאתה בוגד בנטע ושכל הזמן עבדת איתי, אני אעשה עליך כישוף שיפקוד עליך להרוג את נטע. יש לך מזל שבגלל שהיא הנבחרת אני לא יכולה לפגוע בה, ברור או לא?!"
"אבל.. היא תיפגע.."
"לא אכפת לי!"
"מה המטרה שלך בכל זה בכלל?!"
"כשנטע תחשוב שאתה בגדת בה, היא תיכנע, נוכל לחטוף אותה בקלות ואז החידות העתיקות לא יהוו איום."
"ואם אני לא רוצה?"
"אז תהנה מלהרוג אותה!"
ויקטור השפיל את ראשו, לא יכולתי לראות אותו כך, כנוע.
דמעות איימו לחנוק את גרוני. 'אסור לי לבכות, אחרת היא תדע', חשבתי לעצמי.
נשמתי עמוק וניגבתי את עייני.
הנה זה בא, 23:57, עוד שלוש דקות.
"היא עוד מעט תגיע ויקטור, אני אסיר ממך את החבלים. אבל תדע, שאם תנסה לברוח, אני אגרום לך לרצוח את נטע. ברור?!"
"כן דיין", אמר ויקטור, עדיין עם ראש מושפל.
החבלים נעלמו מידיו.
"ועכשיו, תן לי את ההצגה של החיים שלך"
רצתי מהגדר לעבר הבית, ואז התחלתי ללכת בחזרה לעבר הגדר, כאילו רק עכשיו הגעתי.
"הלו? יש כאן מישהו?", העמדתי פניי תמימה.
דיין וויקטור צצו ליד הגדר.
"שלום נטע, יש לי חדשות רעות בשבילך"
"מה זאת אומרת?", שאלתי, מקווה בכל כוחי שויקטור לא ישבר.
"ויקטור עבד איתי כל הזמן הזה."
ויקטור חייך חיוך מרושע, חיוך שבחיים לא הייתי חושבת שהוא מסוגל לחייך.
הוא שתק, דיין בעטה בו קלות עם רגלה, כמו מבלי משים, על מנת שיאמר משהו.
"חשבת שאני באמת הייתי עוזר לך נטע?", אמר ויקטור בצורה.. לא משכנעת כל כך.
דיין בעטה בו שוב.
"חשבת שאני באמת הייתי אוהב אותך?", זה כאב.
למרות שידעתי שהוא לא מתכוון לזה, היה עצוב לשמוע את זה ממנו.
"ועכשיו, את עומדת לבוא איתנו", צחקקה דיין ברשעות.
"לא, אני לא!!"
פיצוץ אדיר יצא מידיי, בוהק סינוור את עייני, ואז הכל היה שחור.