קומה 9- הבוגלרים. פרק 12 (הפרק לפני האחרון!) – חלק ג'- דם.

הוא הפך את פרק ידו, היה עליו הסימן ]_[.
לא כל כך הבנתי מה אני אמורה להסיק מכך, אך הייתי מוכרחה לברר.
לפני שהספקתי לשאול משהו בנוגע לעניין ויקטור התנשם עמוקות והחל לדבר.
"נטע, אני מניח שאת לא יודעת מה זה אלקידר.. נכון?", הוא הסתכל עליי.
התיישבנו שנינו על המיטה, במקום שבו דיין ישבה לפני רגע.
נזכרתי מה זה אלקידר, זה הופיע במכתב המזויף של דיין.
דיין. מעניין מה היא רוצה עכשיו.. מי זו אחותה בכלל? איך היא מצפה שאני אעזור לה למצוא אותה? הכל כאן כל כך מוזר ואין לי מענה לכלום.
"נטע?", העיר אותי ויקטור ממחשבותיי.
"אהה.. כן סליחה", התנצלתי.
"את לא יודעת מה זה אלקידר נכון?"
"האמת שכן..", הוא הביט בי בתמיהה ועמד לשאול כיצד אך הנדתי בראשי כדי להסביר לו שאני עומדת להסביר. "המכתב המזויף שדיין שתלה במגירה שלך, הופיעה בו המילה אלקידר וממנה הבנתי שזה מה שאתה, רק שלא הבנתי מה הם בדיוק הכוחות שלך.", הסברתי במהירות.
"אני… לצערי אני כבר לא יכול להראות לך..", אמר במבט עגום.
"למה?", תמהתי.
"מכיוון שאני ילד רגיל עכשיו, אני לא אלקידר יותר.", אמר.
"נכון… רגע, איך היותך אלקידר קשורה לסמל?", שאלתי.
"הסמל הזה, הסמל הזה מאפיין את כל האלקידרים, הקטע המוזר הוא שלמרות שאינני אלקידר יותר, הוא לא נעלם.", הסביר.
"ניסית את הכוחות שלך מאז שחשבת שהם נעלמו?", שאלתי.
"האמת שלא", אמר ויקטור.
"אולי תנסה?", הסתקרנתי, רציתי לראות אילו כוחות יש לו.
"אני לא גאה בכוחות שלי.", אמר והרכין את ראשו.
"למה?", לא הבנתי למה לו לא להתגאות בכוחות שלו, כמה גרועים הם יכולים להיות?
"אני שואב דם מאנשים." , אמר. עדיין בראש מורכן. הוא כיווץ את מצחו ושיפשף את הסימן שהיה על פרק כף ידו.
"כמו ערפד?", צחקקתי.
"משהו כזה.. רק שאני עושה זאת דרך מגע, וזאת קללה יותר מאשר ברכה. ", אמר.
פתאום הכל נראה לי הגיוני. למה הוא תמיד נגע בי עם יד מכוסה בשרוול, עכשיו הבנתי.
"אוי..", אמרתי והשענתי את ראשי על כתפו.
"תהיה מוכן בכל זאת להראות לי אולי? זה יוכל להועיל לנו במאבק נגד דיין.", הצעתי.
"אני מניח שלא.", אמר, הוא קם מהמיטה במהירות מפתיעה ונראה נבוך.
"למה?"
"כי אני לא רוצה לפגוע בך, אני לא יכול לשאוב ממך דם.", אמר.
"אני מעריכה את זה ויקטור", קמתי ועמדתי מולו. הנחתי יד על כתפו. "אבל אם לא ננסה את זה, דיין תפגע בי בסופו של דבר באופן יותר גרוע…"
"טוב… אבל רק לשנייה."
________נקודת המבט של ויקטור_______
"טוב…", אמרתי. "אבל רק לשנייה.", חששתי כל כך. איך אוכל לעשות זאת לנטע? אם היא תיפגע? אולי היא תתחרט? אולי היא תחליט שלא אנסה עליה את כוחותיי. ניסיתי ליצור שתיקה מביכה על מנת לגרום לה להתחרט אך היא נראתה נחושה בדעתה, בכל זאת נטע.
"למה אתה מחכה?", שאלה. הסתכלתי עליה. על שיערה הבהיר והפרוע, על עיניה, שהרגשתי שחדרו בבשרי. היא כזאת מיוחדת.
"אוקיי.", לא רציתי לעשות את זה.
"אולי כדאי שתשבי?"
"לא צריך."
"בטוחה?"
"כן!"
"אבל.."
"נו ויקטור…"
"טוב.."
אוקיי, הנה זה בא. הושטתי את ידי, ובפעם הראשונה באמת נגעתי בה. נגעתי בכף ידה, הבעיה הייתה שלא יכולתי להפסיק.
"וווו…. ויקטור? כדאייי… כד.. כדאיי שתפפפ… שתפפסיק… עכשיווו", אמרה נטע, שהחלה לרעוד. לא האמנתי שהכוחות שלי עדיין עובדים, אבל מה אעשה? אני לא מצליח להתנתק ממנה!
"אני מנסה!", זעקתי. ניסיתי וניסיתי אבל לא הצלחתי להוריד את ידי מידה, ידעתי שזו הייתה טעות! היא עדיין הייתה ערה, נשארה הרבה יותר זמן בהכרה מכל השאר, זה סימן טוב.
"נטע!", היא רעדה כמו פגע בה ברק, אבל לא יכולתי לעשות כלום, ניסיתי וניסיתי. אין מצב שזה קורה! היא משכה את ידה ממני בניסיון להשתחרר אך גם לא הצליחה. היא החלה להיחלש, יכולתי להרגיש את זה.
"נטע!! אני מצטער!", דמעות עלו בעיניה, היא זעקה מכאב. אחר כך, עיניה נעצמו. היא קרסה לקרקע, ידי עדיין לא התנתקה ממנה.
"נטע!", התכופפתי יחד איתה, לא הצלחתי לבלום אותה לפני שנפלה. כעת היא הייתה שכובה על גבה, שעונה ל הרצפה הקרה. ניסיתי לנתק את ידי ממנה אך ללא הועיל. דמעות החלו לעלות בעיניי ולא האמנתי שזה באמת קורה. זה לא יכול לקרות. היא נהייתה יותר ויותר חיוורת מרגע לרגע, והרגשתי אותה נחלשת, היא איבדה יותר מדי דם. ברגע שכבר הרגשתי שהיא עומדת למות, ידי התנתקה ממנה, אך בפרק כף ידה נוצר סימן חדש. הסימן ]_[