קומה 9- הבוגלרים. פרק 12- הפרק האחרון בספר הראשון!! – חלק א'- קצר מאוד

קודם כל…בסוף החלטתי לעשות משהו קצת שונה ולא לבחור אף אחד מההמשכים שהצעתי, סליחה אם התאכזבתם..

___________נטע___________
זה לא יכול לקרות! אנחנו עברנו כל כך הרבה ביחד! קיפלתי את ברכי לחזי וקברתי בהן את פניי. הדמעות התחילו להרטיב את רגליי ואת פניי, הרגשתי נורא. איך הוא יכל למות ככה? זה לא יכול להיות נכון! הכל באשמתי, איך האמנתי שהוא יבגוד בי? ועוד עם דיין? אני הרגתי אותו! אני! קמתי ברגליים רועדות, מסתכלת על הבעת פניו, לפחות עכשיו הוא שלו. רק עכשיו שמתי לב שידיי ורגליי מכוסות בדמו של ויקטור, קיבלתי צמרמורת. אחזתי בראשי, מונעת מעצמי לצרוח בתסכול. קודם אמא שלי נעלמה, אחר כך אליס, ועוד עכשיו ויקטור?! למה זה מגיע לי?! מה עשיתי רע למישהו? אני רק רוצה לחזור הביתה! הבטתי בעצמי במראה בתסכול. אני הייתי צריכה למות, לא הוא. הלכתי אל עבר המקלחת, מחכה בקוצר רוח לשטוף מעצמי את טלאות היום. לאחר שהתקלחתי, לבשתי את הגינס קרעים ואת הטי שירט המלוכלכם והחצי שרופים (שכבר היו גדולים עליי עכשיו) שלבשתי ביום הראשון שהגעתי לעיירה, זה הביא לי תחושה של בית. יצאתי מחדר המקלחת, וכשרציתי להביט בויקטור פעם אחת אחרונה לפני שאעשה כישוף ואקבור אותו, הגופה שלו לא הייתה שם.
—————————————
"נטע? נטע תתעוררי!"
"מ..מה?",מלמלתי.
פקחתי את עייני לאט, ויקטור היה מולי? זה ויקטור?
"ויקטור?!", הושטתי יד לגעת בפניו, זה באמת היה הוא!
"נטע..? הכל בסדר?"
משכתי אותו אליי וחיבקתי אותו חזק. רק עכשיו שמתי לב שאני על הרצפה.
"מה קרה כאן?", הוא התנתק ממני ועזר לי לקום. "אני לא באמת מתתי נטע, בגלל הכישוף שדיין הטילה עליי כשהייתי ילד, לא יכולתי למות, אבל עכשיו כשהוא התבטל.. אני לא אשאר ילד לנצח יותר!", אמר בשמחה. שמתי לב שמשהו שונה אצלו.
"רגע? השיער שלך חום! הוא היה לבן פעם!", חייכתי. אני לא מאמינה שהוא חי! אני חשבתי שאיבדתי אותו לנצח!
"כן.. זה כנראה חלק מה-, למה את מסתכלת עליי ככה?", שאל, ושמץ של חיוך נגלה בפניו.
הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו. הוא קירב את ראשו לראשי, ואני לא נסוגתי. הנשיקה הזאת גרמה לי לחשוב לשנייה, שרק אנחנו קיימים בעולם הזה, ואין אף אחד שיוכל להפריע לנו. פקחתי את עיניי, הוא חייך אליי והסמיק, נראה נבוך במקצת. שיערתי שגם אני מסמיקה. "אני אוהבת אותך ויקטור.", לחשתי, עדיין מחזיקה את ידיו.
"גם אני אוהב או-", נשמעו מחיאות כפיים מאחורינו. הסתובבנו שנינו, כמו בתיאום מושלם לעבר הרעש. זו הייתה דיין.
"ובכן… כמה מרגש, ויקטור? חשבתי שאתה נאמן לאליס הא? ועוד כנראה שהייתם מאוד קרובים בהתחשב בעובדה שיש לה בת.", צחקקה ברשעות.איך יכול להיות שיש לאליס בת? היא הייתה ילדה. ויקטור תהניח יד על כתפי בחוזקה, כמנסה להגן עליי. היא בטוח משקרת.
"ובכן ויקטור, איך אתה חי? חשבתי שרצחתי אותך…", צמרמורת עברה בי כשנזכרתי ברגע הזה. הורדתי את ידו של ויקטור מכתפי וצעדתי קדימה לעברה.
"נטע לא-"
"-זה בסדר ויקטור, זה הקרב שלי.", הוא התעצב, אך לא הייתה לי ברירה. אין מצב שאתן לה לפגוע בויקטור שוב, במיוחד עכשיו שהוא כבר יכול למות, אני לא מוכנה לאבד אותו!
"נטע? סוף סוף קיבלת אומץ? הא?", צחקקה.
"נמאס לי מהמשחקים שלך דיין, פשוט תגידי כבר מה את רוצה!", התקדמתי עוד צעד לעברה, לא יודעת בעצמי מה אני עמדת לעשות.