קומה 9- הבוגלרים. פרק 12 (האחרון!)- חלק ב'- הסמל.

דיין הביטה בי במבט מלחיץ. נפלתי על הרצפה, פניי עדיין מופנות אלייה, ויקטור ניער אותי, זה לא עזר, נשארתי רפויה כבובה בידיו, הוא צרח משהו, לא הבנתי מה. עיניי נעצמו.
"נטע, בואי איתי", שמעתי את קולה של דיין מהדהד בראשי. הרגשתי מרחפת, התנתקתי מהמציאות, דיין טובה, אני צריכה לעזור לה. "נטע לא", קול כלשהו חדר לתודעתי. זה היה ויקטור? ויקטור רע, צריכה לעזור לדיין, צריכה להמשיך להסתכל בעיניה. לפתע דיין נפלה, ויקטור הדף אותה. פקחתי את עייני, התרוממתי לאט, עדיין מסוחררת מאוד. נשענתי על הקיר שלידי על מנת לייצב את עצמי.
רגע, מה קרה כאן עכשיו?, ניסיתי להבין. היא השתלטה על מחשבותיי!
"זוז ממני!", צעקה דיין.
ויקטור רץ אליי. "נטע, נטע חזרת?", הוא הביט בי בפנים דואגות, שיערו- שעכשיו היה חום, נדבק למצחו בשל הזיעה.
"כן, אני חושבת", הייתי מבולבלת.
"נו דיי כבר!", צעקה דיין, שעכשיו נשמעה כמו ילדה קטנה. ויקטור אחז בידי בחוזקה.
"דיין, פשוט תגידי למה את עושה את זה, מה את צריכה?", ניסיתי לדבר אל ליבה, כדי לנסות להשיג עוד מידע לגבי מקום הלחש שיציל את העיירה, ששיערתי שהיא בוודאי יודעת איפה הוא. "אני רוצה לדעת, מה עשית לאחותי.", אמרה.
"תראי נטע, אני לא כזאת רעה כמו שאת חושבת, ויקטור הוא הרע.", אמרה, היא אפילו לא הסתכלה בעייני.
היא כזאת טיפשה בשביל להאמין שאהיה כזו פתייה על מנת להאמין לזה?
"דיין, את רצחת את כל הילדים בעיירה הזו, אין לי מושג מי זו אחותך, ואני גם לא מעוניינת לדעת, אם את רוצה משהו פשוט תגידי! אני לא רוצה להרוג אותך מבלי סיבה, אם פשוט תתני לי את הלחש שיציל את העיירה, אולי אצליח להבין אותך ולעזור לך." פלטתי.
ויקטור הביט בי במבט נדהם, עיניו הביעו תמיהה רבה בנוגע לתשובתי לדיין.
"נטע," היא התיישבה על המיטה שהייתה מוצעת במצעים כחולים, המיטה השמיעה חריקה קלה, מכיוון שהייתה ישנה מאוד. דיין הסיטה קווצת שיער שחור מעייניה, וקיפלה את שולי שמלתה הקטיפתית. "נטע, אני נשבעת לך שהייתי יותר משמחה לתת לך אותו, אבל אני לא יודעת איפה הוא.", אמרה, היה נראה שהיא עומדת לבכות, לא הבנתי מה לעזאזל קורה פה. אסור לי להאמין לה, הזכרתי לעצמי. ויקטור ניתק את ידו מידי וצעד לעבר דיין.
"ויקטו-"
"-לא נטע, היא הרגה את אליס!", אמר והוסיף עוד מלמול לא ברור בקשר לסיבה או משהו.
הוא תפס בידה של דיין ונראה כאילו הוא עומד להכות אותה, כמובן שעמדתי להתנגד אך לפתע קרה משהו שלא ציפיתי לו. הוא הפך את פרק כף ידה, היה שם סימן כזה: ]_[.
"ידעתי.", אמר והשליך את ידה כאילו הייתה בובת סמרטוטים. היא הניפה בידה שהייתה בידו של ויקטור לפני רגע ונעלמה ממקומה.
"מה לעזא-",
"נטע, יש משהו שאת לא יודעת.", אמר.
"מה?", שאלתי.
הוא הפך את פרק כף ידו, היה עליו הסימן ]_[.