קומה 9- הבוגלרים. פרק 11- החטיפה- חלק ג’

————-נקודת המבט של נטע————-
המחשבות על עברי גרמו לי לעצב על כך שאיני יכולה לשוב אל החיים שהיו לי פעם, אבל לא באמת הייתי בטוחה בזה.. מצד אחד רציתי לחזור למשפחתי אבל מצד שני, לא הייתי יכולה לעזוב את ויקטור. עזבתי את המראה, וישבתי על המיטה, הנחתי את שמלתה של אליס עליה. אליס. לפתע נזכרתי במשפט שהיה כתוב בפתק, "יש!", צעקתי בשמחה וקפצתי מהמיטה, ממהרת למצוא דף ועט על מנת לכתוב אותו. 'אולי לא כדאי שאגע במגירות שידתו של ויקטור?', היססתי. החלטתי לפתוח אותן בכל זאת. במגירה הראשונה נגלו לפני זוג כפפות חומות ומאובקות, שהיו נראות עשויות מעור עבה, ופתק. חשבתי לעצמי אם זה יהיה בסדר שאקרא אותו, לבסוף החלטתי שזה בטח לא יהיה אכפת לו. הושטתי את ידי ולקחתי את הפתק, התיישבתי ליד השידה וקראתי:
"ויקטור היקר, אני מצטערת שלא יצא לנו להתראות הרבה בימים אלו, אבל אני בטוחה שתבין.. אם אתה רואה את הפתק הזה, זה סימן שהוא הגיע אליך בהצלחה. אני מאוד מקווה שנוכל להמשיך לשקוד על התכנון של צעדינו הבאים להריגתה של נטע.", עצרתי. ידיי רעדו, 'לא יכול להיות!, חייב להיות הסבר הגיוני לזה!, ויקטור לא היה בוגד בי כך!', נשמתי נשימה עמוקה, מרגישה נבגדת. אבל המשכתי לקרוא: "אני בטוחה שתוכל לעזור לי בעזרת כוחותייך, אחרי הכל אתה אלקידר***, ושנינו יודעים שלאלקידרים יש כוח לשאוב דם, וכך תוכל להביא אליי את נטע. הנה עדכון של התוכנית המחודשת שהכנתי: אתה תשאב מנטע דם ותעלף אותה, בעוד שאני אחכה לך ליד הכניסה למנהרה, לאחר מכן אתה תבוא אליי עם נטע המעולפת ואז אקח אותה למעבדה ואכלא אותה שם עד שאבין כיצד להרוג אותה, ברגע שאבין היא תמות, ואז אנחנו נוכל להשתלט על העולם יחד, כמו שתמיד רצינו! מחכה לתשובה.. באהבה, דיין.", הפלתי את הפתק, המומה. בקושי נשמתי בעודי רועדת וקמה להתיישב על המיטה. 'איך הוא יכל?!', דמעות עלו בעייני, הבכי פרץ ללא שליטה. "אני לא מבינה איך הוא עשה לי דבר כזה!", צעקתי בעודי מרימה את הפתק הארור מהרצפה. התחלתי לקרוע אותו עד שבסופו של דבר הפך לפיסות נייר קטנטנות. הבכי החל להיפסק ונשימותיי נעשו יותר רגועות. לקחתי פיסת נייר אחת מהפתק, היה כתוב בה: "באהבה, דיין.", 'ואני עוד הייתי עד כדי כך טיפשה להאמין שהוא באמת אוהב אותי!', לקחתי גם את פיסת הנייר הקטנה הזו, וקרעתי אותה לשתי פיסות נפרדות. התיישבתי בחזרה על המיטה, עם ברכיי לחוצות לבטני וידיי עוטפות אותן. שמעתי קול של מישהו מתגלש במורד המנהרה. 'יופי, עכשיו הוא הגיע.', התעצבנתי. במחשבה נוראית שהוא יחטוף אותי ובידיים רועדות לקחתי את חפירה שהייתה בחדר משום מה, והתחבאתי מאחוריי הכניסה למאורה, בדיוק בפינה נסתרת של שני הקירות שנפגשו קרוב לכניסה. כששמעתי שהוא התקרב, לא נשמתי ולא נעתי. הוא סיים להתגלש וכנראה היה מופתע שלא ראה אותי בחדר. "נטע?", קרא, "יש לי משהו חשוב לומר לך!", הוא התנשף משום מה. "גם לי!", צעקתי. רצתי אליו לפני שהוא אפילו הספיק להגיב וחבטתי בראשו עם את החפירה, הוא איבד את הכרתו ונפל על הרצפה בקול חבטה עמום. לרגע היססתי, במחשבה תמימה שאולי הוא לא בגד בי ושאני סתם דואגת, אבל זה חלף לאחר שנייה. בעזרת הנפה קלה של ידי, הרמתי אותו מהקרקע והושבתי אותו על הכיסא. זרקתי את את החפירה על הרצפה וחיפשתי אחר חבל או חולצה ארוכה כלשהי שאוכל לקשור אותו איתה. לאחר כמה שניות מצאתי חבל אפור, בדיוק כמו צבע שיערו, 'מושלם', חשבתי. 'בדיוק מושלם כדי לחטוף אותי, הא ויקטור?'. לקחתי את החבל, והתקרבתי לכיסא בו הנחתי אותו. הסתכלתי עליו, ראשו היה מוטה הצידה ופניו נראו שלוות ותמימות, כאילו הוא לא בגד בי לפני רגע. העצב ותחושת הבגידה עלו בי שוב, לקחתי את ידיו הרפויות, וקשרתי אותן מאחרי משענת הכיסא, ללא רחמים. כשבדקתי שהכול קשור כמו שצריך, חיפשתי כוס כדי למזוג בה מים, לשפוך אותם עליו ואז אולי להצליח להעיר אותו ולגרום לו לדבר.
————–נקודת המבט של ויקטור————-
סיימתי להתגלש במורד המנהרה, קמתי, נזהר לא להיתקל בתקרה הנמוכה של הכניסה למאורה. בעודי עדיין מתנשף מהריצה הממושכת, קראתי "נטע?, יש לי משהו חשוב לומר לך!", צעדתי צעד אחד קדימה, ואז איבדתי את הכרתי. הרגשתי מים נשפכים עליי, השתעלתי. עוד פעם מים, עוד שעול. פקחתי לאט את עייני וראיתי מולי את נטע, מסתכלת עליי במבט עצוב ונבגד שלא הייתי חושב שיש לה. "נ..נטע?", מלמלתי, ראשי עדיין פעם מהמכה שהורגשה בראשי, 'מה לעזאזל קורה כאן?', ניסיתי להזיז את ידיי, אך התברר לי שאני קשור לכיסא כלשהו. כשראייתי התבהרה, יכולתי להבחין שאני במאורה. נטע לקחה כיסא והתיישבה מולי. "אני רוצה שתספר לי.", אמרה, לא הבנתי למה בכלל היא התכוונה. "על מה? נטע, מה קרה כאן?", ניסיתי לברר על מה היא מדברת. השתעלתי שוב. "אל תעשה לי הצגות עכשיו", אמרה ודמעות בעיניה, "אני יודעת הכל! על התוכניות שלך עם דיין לשאוב ממני דם ולחטוף אותי, על זה שאתה אלקידר, או איך שלא קוראים לזה, והכי חשוב, על זה שאתה ודיין יחד!", הטיחה בי. לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל חשוב מכך מאיפה היא הביאה את כל הדברים האלו בכלל. "נטע, אני מבטיח לך שאין לי מושג על מה את מדברת!", אמרתי, כאב לי לראות אותה עצובה, למרות שהיא האשימה אותי בכך. היא סתרה לי. הרכנתי את ראשי, מפרקי כפות ידיי החלו לכאוב מהחבל שהיו קשורים בו. "אני יודעת שאולי אתה חושב שאני פרייארית, אבל אני לא", היא עצרה לרגע, מתחילה לבכות. רציתי לנחם אותה ולומר לה שהכול יהיה בסדר, אבל אפילו לא ידעתי מדוע היא בוכה. "אני.. אני רק רוצה לדעת את האמת ויקטור, בבקשה! אני רק רוצה לדעת למה בגדת בי ככה!", אמרה תוך כדי בכי, גם הרכינה את ראשה. התחלתי להתעצב גם, מחוסר האונים שהרגשתי שאני נמצא בו, ומכך שלא ידעתי כלום ממה שהיא חושבת שקרה. "נטע, תקשיבי, אני באמת לא יודע על מה את מדברת, ואם את רוצה לבדוק את זה, את יכולה לעשות כישוף אמת, את תראי שאני לא משקר לך ואז שנינו יחד נוכל לנסות להבין את הדילמה הזו, אולי דיין עשתה לך הטעיה כלשהי שאני לא יודע עליה", ניסיתי להציע, עדיין בראש מורכן. טיפות זיעה של לחץ הצטברו על מצחי, לא הרגשתי נעים עם הסיטואציה, ולא נראה שגם היא כל כך נהנתה ממנה. "בסדר", אמרה אפילו מבלי להסתכל עליי. הבטתי לתוך עיניה, שלא תוכל להתעלם ממבטי ומהמסר שאני מנסה להעביר לה. היא עשתה צורה באוויר עם ידיה, לפתע זהרתי באור ירוק, ולאחר שנייה הוא הפסיק. "אתה.. אתה באמת לא שיקרת", הופתעה נטע. "אני ניסיתי להסביר לך, ויש עוד משהו חשוב שאת חייבת לדעת בנוגע ל-", איבדתי את הכרתי שנית באותו היום.
———נקודת המבט של נטע———-
ויקטור נפל על הרצפה ביחד עם הכיסא, מעולף. "ויקטור!", רכנתי לעברו. לפתע שמעתי את צחוקה המרושע של דיין מהדהד ברחבי המאורה. "דיין?!", הופתעתי. ויקטור היה נראה חיוור, וטיפות של זיעה הצטברו על מצחו וגרמו לשערו להירטב. לפתע דיין הופיעה מולי. "למה עשית את זה?!", שאלתי בעוד ליבי פועם בחוזקה ונשימותיי מהירות, לא מבינה כיצד היא הגיעה לכאן וכיצד היא ידעה היכן אני נמצאת. "תאמיני לי יקירה, שאת לא רוצה לדעת.."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אלקידר***- יצור דמיוני. הוא נראה כמו בן אדם אך שיערו ועיניו אפורים. הוא לעולם לא מזדקן לאחר גיל 16, הוא יכול לשאוב דם בכמות לא מוגבלת בעזרת אצבעותיו, ודם הוא גם רוב מזונו. לרוב אלקידרים חיים בלהקות, אך ויקטור הוא "זאב בודד" כי אין עוד אלקידרים חוץ ממנו בסביבתו.