קומה 9- הבוגלרים. פרק 11- החטיפה- חלק ב'- קצר מאוד

————-נקודת המבט של ויקטור———–
התרחקתי מהכניסה למאורה ומנטע, מתחיל ללכת לכיוון הספרייה.
הרוח הקרירה גרמה לי לצמרמורת, אף על פי שלא היה לי קר.
התהלכתי ברחוב החשוך, מליון מחשבות בראשי.
הידקתי את צווארונו של המקטורן שלבשתי, מנסה להתחפר בתוכו ולהתגונן מפני דיין שעלולה לצוץ בכל רגע.
ידעתי שממני היא לא חוששת, כי בזכות השרביט הקסום שלה שנותן לה את כוח הקסם
שלה היא חסינה לשאיבת הדם שלי, המחשבה הזו עוררה בי מחלוקות, כי מצד
אחד לא אהבתי להיות היצור שאני, אך מצד שני לפחות יש לי דרך להגן על עצמי.
עיניתי את עצמי במחשבה על נטע, ועל כך שלעולם לא נוכל להיות ביחד.
גם אם איכשהו היא תפתור את החידות העתיקות, ותגיע ללחש שיציל את העיירה, אני אזדקן את כל השנים שלא הזדקנתי בבת אחת ואמות.
פתאום לא הייתי בטוח שאני רוצה שהיא תצליח.
הרחקתי מראשי את המחשבות האלו, מתרכז בדברים החשובים, ומתחיל ללכת
יותר מהר לעבר הספרייה.
בסופו של דבר התחלתי לרוץ, אהבתי את זה.
ליבי פעם במהירות ונשימותיי היו מהירות ומדודות, כך לא יכולתי לחשוב על שום דבר וזה עזר לי מאוד. שמתי לב שכבר חלפתי על פניי הספרייה.
חזרתי אחורה מעט.
'רגע?', הספרייה לא הייתה שם.
'היא לא הייתה אמורה להיות כאן?', תהיתי.
הלכתי לעבר המקום בו הייתה בעבר, הספרייה לא הייתה שם.
"רגע.. מה?!", תמהתי בקול.
כיווצתי את גבותיי, מנסה לחשוב על הסבר הגיוני למה שקרה.
"שלום ויקטור", נשמע קולה של אליס מאחוריי.
"א…אל…אליס?!", שאלתי, מפחד להסתובב לאחור.
"כן ויקטור, למה אתה לא מסתכל עליי?", נשמע שוב קולה.
רק למשמעו הייתה לי צמרמורת, הידקתי את צווארונו של המקטורן שלבשתי,
בפעם השנייה באותו היום.
ליבי החל לפעום במהירות, לא שמעתי את קולה במשך יותר מתשעים שנה.
'תהיה אמיץ ויקטור, תסתובב אליה', ניסיתי לשכנע את עצמי.
"הכל פתאום נראה חדש, יש דברים פשוטים כל כך, אם לא תבין תבדוק,
המוות בקרוב יכתיב… לה לה לה לה.. ", החלה לשיר בקול מטריד במיוחד.
"אליס?", התחלתי להסיט את מבטי לאחור.
"המוות בקרוב יכתיב.."
הסתובבתי אליה, המחזה שנגלה אליי זעזע אותי.
ליבי החל לפעום במהירות, אחזתי בראשי, לא האמנתי למה שראיתי.
"הא הא הא הא הא!", צחקקה אליס.
הסתובבתי לאחור והתחלתי לרוץ משם.
רצתי, מנסה להסיט ממחשבותיי את הדבר הנוראי שראיתי,
נשמתי בכבדות, ליבי כמו פרץ מחזי, אבל לא עצרתי.
הרוח פרעה את שיערי, כמו לועגת לי.
רצתי ורצתי, עד שלא שמעתי כלום מאחוריי.
התנשמתי בכבדות.