קומה 9- הבוגלרים. פרק 10- בספרייה..

-נקודת המבט של נטע-

נכנסנו אל הספרייה. רק במבט אחד שהעפתי עליה היה נראה כאילו רגל אדם לא דרכה בה כבר שנים.
קירות הספרייה היו צבועים בצבע סגול עכור,וברוב הפינות שביניהם היו גומחות, שכנראה עכברים התגוררו בהן, ולפי הריח שהשתרר שם היה אפשר להאמין לזה.
בניגוד לקירות, התקרה הייתה צבועה בצהוב מעורר בחילה. המדפים היו מכוסים בשכבות על גבי שכבות של קורי עכביש ואבק, והיה נראה כאילו יש בהם מיליוני כרכים וספרים. לא היה ניתן לראות את סופו של האולם, כי הוא היה חשוך.
"אולי נדליק את האור?", אמר ויקטור ונעמד לידי.
"השאלה היא היכן המתג", אמרתי.
ניגשתי אל אחד הקירות, מנסה לאתר מתג אור כלשהו, ויקטור עשה אותו הדבר לגבי קיר אחר.
לבסוף הבחנתי במתג ולחצתי עליו, האור נדלק.
"סוף סוף!" , אמר ויקטור.
"כן..". הוא נראה כמתלבט בינו לבין עצמו בנוגע למשהו.
"מה קרה?", תמהתי.
"חשבתי על זה, מה אומר המשפט השני, 'רק כאשר תקפצי אל החשכה תדעי להיות תמיד בטוחה?", אמר ויקטור וגירד בעורפו. מבטו היה מהורהר.
"אולי.. אולי יש ספר בשם 'רק כאשר תקפצי אל החשכה'?", חשבתי.
"אולי.. למרות שזה נשמע מעט לא הגיוני..", הוא כיווץ את גבותיו בטורדנות.
"אני הולכת לחפש", לא חיכיתי לתגובה והלכתי לעבר המדפים, כעת משהיה אור, יכולתי לראות את סופו של החדר, אך החדר עדיין נראה ענק.
התקרבתי לכוננית הראשונה מתוך עשרות, ולמדף התחתון.
'הנה זה בא'….
"חכי רגע!", אמר ויקטור והתקרב אליי.
"מה?", תמהתי.
"לא חשבת שזה יכול להיות מסוכן? המקום הזה עתיק, אולי תשלפי ספר וכל הכוננית תתמוטט?", נדנד ויקטור.
"אני מוכנה לקחת את הסיכון.", לא היה לי כוח לנדנודים שלו, הייתי נחושה כבר לעבור לרמז הבא. הסתכלתי על המדף התחתון ביותר, מרפרפת על שמותיהם של הספרים.
"נו טוב..", נכנע ויקטור וניגש לכוננית שמימיני. חייכתי לעצמי.
"נטע?"
"מה?"
"כדאי שתבואי לראות את זה.." ניגשתי אליו והתכופפתי כדי לראות במה הבחין.
"אלו לא ספרים", אמר ויקטור ונקש על הכוננית, היא השמיעה קול חלול.
"אבל הכוננית שלי הייתה אמיתית! או שלפחות היא הייתה נראית לי אמיתית.", התנגדתי לעובדה.
"תבדקי", אמר ויקטור וניגש אל הכוננית שלי.
הוא נקש על אחד הספרים, הספר נפל לצד השני.
"אתה רואה?"
"לא יכול להיות!, רגע", הוא בדק ספר אחר, שוב היה נשמע חלול.
"הוא טלטל את הכוננית עד שנפלה לצד השני, זה היה מזויף.
"אז איך הספר הזה לא היה מזויף?", תמהתי והלכתי לצד השני כדי להרימו.
"לא יודע", אמר ויקטור מן הצד השני.
חזרתי לצד בו היה ויקטור והראתי לו את הספר. הוא הקריא :"רק כאשר תקפצי"
"מה?", תמהתי.
"זהו השם של הספר..", אמר ויקטור.
"רגע! אולי זה החלק הראשון ברמז הבא!"
"אולי", אמר ויקטור ומשך בכתפיו.
הספר היה כהה ומאובק, נשפתי עליו כדי להסיר את האבק ממנו.
"אחח.. אחח", השתעל ויקטור, "את יכולה לחנוק אותי עם האבק הזה!", התבדח. צחקקתי. פתחתי את הספר, כל העמודים היו מודבקים אחד לשני ולבנים לגמרי, רק עמוד אחד היה משוחרר.
"מה כתוב שם?", שאל ויקטור והתקרב אליי כדי להתבונן.
"בוא נראה, 'במקום בו חיים נגמרים-' זהו."
"את בטוחה?", שאל ויקטור וחטף את הספר מידיי כדי לוודא.
"כן, תראה בעצמך אפילו", אמרתי.
הוא ניער את הספר כמה פעמים עד שלבסוף ויתר.
"מה עושים עכשיו?", שאל.
"כנראה מטלטלים את כל הארוניות כדי למצוא את כל הספרים..", אמרתי.
~~~~~~~כעבור שעה ורבע~~~~~~~
"אתה חושב שסיימנו להרכיב את כל המשפט?",נאנחתי, כבר חסרת סבלנות.
'לא נוח לי בשמלה המטופשת הזו, אני מבינה למה אליס התכוונה', חשבתי לעצמי.
התרוממתי, מוודאת שכל הכונניות על הרצפה, שהפלנו אותן.
"כן, מצאתי כאן את 'תמיד בטוחה'", אמר ויקטור מצידו השני של החדר.
"תודה לאל", לקחתי את שני הספרים שהיו בידי והלכתי לעבר הדלת.
"אני ליד הדלת, בוא ונרכיב את המשפט", קראתי לו.
"טוב", צעק.
התיישבתי על כורסה סגולה ישנה שהייתה מוסתרת ליד אחת הכונניות שהפלנו בצמוד לדלת. הוא הגיע לבסוף, פרשנו את הספרים על הספה הסגולה לפי הסדר ופתחנו כל אחד מהם במקום בו היה כתוב המשפט.
"אני אקריא", אמרתי.
"במקום בו חיים נגמרים,
חלק מהקברים אינם קברים.
רק כאשר תשברי את המחסום,
תמצאי את הרמז גלוי לאור היום"
"מוזר", אמר ויקטור.
"כדאי שנרשום את זה, יש עליך עט ודף אולי?", שאלתי.
"שנייה, אני אבדוק", אמר ויקטור ופשפש בכיסו.
הוא התאמץ וחיפש, לבסוף הוא שלף עט מכיסו. "
יש לי עט, אבל אין לי דף, אולי נתלוש דף מאחד הספרים?", הציע.
"טוב", תלשתי דף מאחד הספרים, לקחתי את העט וכתבתי בו את מילות הרמז.
"כדאי שנלך", אמר ויקטור וקם מהספה.
"כדאי שנלך…", אמרתי וקמתי בעצמי.
אך לא ידעתי שאני שכחתי את הפתק בו כתבתי את הרמז, מה שהוביל לבעיות רבות אחר כך…