קומה מספר 9- הבוגלרים. פרק 1

_____________נקודת המבט של נטע____________
עברנו לעיירה הזו לפני יומיים, אני ואמא שלי.
"נטע, רדי לעזור לנו להמשיך לפרוק", נשמעו צעקותיה של אמא מלמטה.
"אני באה!", עניתי בקוצר רוח.
ירדתי למטה ומולי נראה מחזה מוזר, אימי וילדה קטנה בעלת שיער בהיר ועיניים חודרות כחולות יושבות ופורקות ארגזים.
"מי זו?", שאלתי בגועל.
"נטע? על מה את מדברת?", שאלה בתימהון אמא.
"על הילדה הקטנה שנמצאת לידך", אמרתי בעודי מצביעה לעבר המקום בו הילדה נמצאת.
אמא הביעה מבט תמוה ואמרה: "אבל נטע, אין שם אף אחת"
לא הבנתי, הרגשתי בלבול, ידעתי שאני רואה את הילדה הזו.
"אבל אמא..-",
"דיי עם השטויות נטע. תעזרי לי לפרוק ואז נלך לרשום אותך לבית
הספר החדש."
"טוב..", נכנעתי.
___________נקודת המבט של אמא_____________
איך נטע שמה לב לילדה הזו? תנאי ההסכם עם העיירה היו שהיא לא תראה את הבוגלרים…
אני חייבת לטפל בזה. בסופו של דבר, הצלחתי לשכנע את נטע שלא הייתה שם שום ילדה. מזל.
נטע ישבה איתי לפרוק את הארגזים. שמתי לב שהיא מקפידה לא לשבת היכן שהבוגלרית נמצאת.

__________נקודת המבט של נטע______________
התיישבתי עם אמא לפרוק את הארגזים, היא נראתה מוטרדת מתמיד, שערה החום היה מקורזל, מתחת לעינייה היו שקים שחורים, וציפורניי ידיה היו צבועות, כל אחת בצבע אחר.
"אמא, הכל בסדר?", שאלתי בדאגה
"כן מותק הכל-"
אמא התמוטטה על הרצפה, עינייה נעצמו.
"אמא!!!!", קראתי.
"אמא!"
היא לא קמה, יצאתי מהבית במהרה כדי לקרוא לעזרה, אבל לא ידעתי על העיירה הזו כלום, לא ידעתי היכן אוכל למצוא עזרה…
התהלכתי ברחובות המוזרים, מלבד הבית שלנו, כל הבתים היו נראים כאילו לקחו אותם מסרט בשנות ה20, אך לא היה לי זמן לחשוב על זה, אני חייבת למצוא עזרה.
כל מיני אנשים התהלכו ברחוב, נעצרתי במהירות כשראיתי אחת מהם, היא הלכה כאילו לא קרה לה כלום, הייתה חסרה לה עין אחת, היו קרחות של דם במקומות מסוימים בראשה, וידה הימנית הייתה מלאה בחבורות מוזרות.
"גברתי, את בסדר?", פלטתי.
היא לא ענתה, היא לא התייחסה אליי, כאילו אני לא שם.
"עזרה לאמא", שיננתי שוב ושוב בראשי.
לא מצאתי שום מקום בו אמצא מה שדרוש לי כדי לעזור לה.
החלטתי לחזור הביתה, אבל פתאום שמתי לב שהלכתי לאיבוד, לא ידעתי מהיכן באתי ולא ידעתי איך אני אמורה לחזור.
"יופי, באמת", חשבתי לעצמי, "טיפשה, פשוט טיפשה."
חשבתי להדליק את אפליקציית הניווט בפלאפון הנייד שלי, כשהושטתי את ידי על מנת להוציאו מכיסי, הוא לא היה שם.
"אוי לא"
לא היה לי מושג מה לעשות, אז פשוט התחלתי ללכת לאיפה שיראה לי לנכון.
לא בחרתי מקום טוב כל כך ללכת בו לאיבוד, הייתי בדיוק בשדרה עם ארבע התפצלויות.
החלטתי ללכת לשביל שנמצא מימיני. במהרה הבנתי שטעיתי, הגעתי למקום מוזר, הייתה המון אשפה ברחוב, משהו בה היה נראה לי לא רגיל, התקרבתי כדי לראות יותר והבנתי, הבנתי שהאשפה הזו היא אשפת איברים של בני אדם!
נבהלתי ופניתי בחדות כדי לחזור, אך נתקלתי במישהו או במשהו, ואז נפלתי.
"תסתכלי לאן את הולכת", אמר מי שנתקלתי בו.
"מצטערת", אמרתי.
קמתי, ניערתי את האבק מבגדיי וצעדתי לעבר מי שנתקלתי בו כדי להושיט לו יד ולעזור לו לקום.
הושטתי לו יד והוא התרומם, לשנייה אחת הייתה לי קצת סחרחורת בלתי מוסברת, כזו שיש אחרי בדיקות דם וכל מיני דברים כאלה. הסתכלתי עליו, היה לו שיער לבן ועיניים אפורות, הוא היה בהיר כמו השלג.
היה נדמה לי שהסתכלנו אחד על השניה בזמן שנדמה כמו נצח.
העפתי שוב מבט לעבר האשפה, היא הפכה להיות רגילה, מלאה בגרוטאות ובזבל.
"אז, איך קוראים לך?", שאל הנער.
"קוראים לי נטע, אבל אין לי זמן לדבר עכשיו, אני חייבת לברר איך אני חוזרת לבית שלי"
"אהה.. אני יכול לעזור לך אם תרצי, גרתי פה בכל מקום בשלב כלשהו, אז אני מכיר את העיירה הזו ממש טוב", הציע הנער.
"תודה שאתה מציע לעזור לי", אמרתי בשקט, הנער נראה לי מאוד נאה, וגם היה יפה מצידו שהציע לעזור לי אבל לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיקשר למישהו כאן, במיוחד כי עברתי דירה שש פעמים בשנה האחרונה..
"אין בעיה",אמר הנער בעודי קודחת במחשבותיי.
"איך קוראים לך?",התעניינתי.
"ויקטור, ויקטור סמוגדן", ענה הנער.
"ובכן ויקטור, שנלך? אני חייבת לחזור לביתי במהירות האפשרית", רמזתי לו בעדינות, או שלא יצא לי כל כך בעדינות אבל הייתי חייבת לחזור לאמא.
"כן, איפה את גרה?", שאל ויקטור.
לא הייתי בטוחה שאני רוצה לומר למישהו שהרגע הכרתי היכן אני גרה אך לא הייתה לי ברירה
"ברחוב ואן פלוט 16"
"טוב, נדמה לי שאני מכיר את המקום הזה, בואי נלך", אמר ויקטור ונראה להוט להתחיל ללכת.
התחלנו ללכת ואף אחד לא הוציא מילה, הוא אמר שהוא נמצא כאן הרבה זמן אז החלטתי לשאול אותו לפשר האנשים המוזרים עם האיברים הכרותים והחבורות שמסתובבים כאן.
כששאלתי אותו את זה, הוא חשב שהתבדחתי, אך כשהסברתי לו שאני רצינית, הוא הבטיח לברר את העניין.
עברנו על פני שטחים נרחבים של בתים רגילים ועכשווים, לא הבנתי איך כעת הבתים האלו רגילים, אם כשהסתובבתי כאן קודם הם היו נראים כמו בתים משנות ה20…
לא הקדשתי יותר מדי תשומת לב לעניין כי הייתי חייבת לחזור לאמא.
"תקשיב, אולי כדאי שנרוץ?", שאלתי.
"כדאי שלא, מאגר האנרגיה שלי לא מלא היום", אמר במסתוריות ויקטור.
"התכוונת, שלא אכלת מספיק?", שאלתי.
"משהו כזה.."
"אם אתה רוצה, יש לי שקית קורנפלקס בכיס, נשארה לי מארוחת הבוקר.", הצעתי.
"אממ.. באמת שלא צריך",התחמק ויקטור.
"לא, זה בסדר", אמרתי. הושטתי לו את השקית.
הוא פתח אותה, הוא ניסה לאכול (ראיתי שבמאמץ רב) את הקורנפלקס, וחייך כאילו טעים לו.
"אתה בטוח שהכל בסדר? לא ראיתי בחיים מישהו נגעל כך מקורנפלקס", שאלתי בתימהון.
"לא,", מלמל תוך כדי שהוא לועס.
"או- קיי…" , אמרתי, "ועכשיו נרוץ?"

_________________נקודת המבט של ויקטור_________________
"ועכשיו נרוץ?", שאלה נטע.
לא ידעתי מה לענות לה, הקורנפלקס נתקע לי בגרון וביחד איתו גם התשובה שלי.
ידעתי שרק דם מהווה חלק גדול בתזונה שלי, אז החלטתי לגעת לה באצבע, רק לשנייה אחת קטנטונת, ולקחת ממנה קצת דם, כדי שאוכל לרוץ איתה.
"נגיעה אחת קטנה…", נגעתי לה באצבע לרגע אחד, ושאבתי ממנה מעט דם.
היא הייתה מעט מסוחררת לרגע.
"הכל בסדר?", שאלתי. באמת דאגתי, כי לא היה אמור לקרות לה כלום משאיבה כזו קטנה של דם…
"כן, סתם הייתה לי סחרחורת לרגע", אמרה נטע. נרגעתי.
"אז, רצים!", אמרתי והתחלתי לרוץ..
"רצים", אמרה נטע שהחלה לרוץ אחריי.
_____________________________________________________________

היי! ובכן, זה היה פרק 1 של קומה 9- ספר ראשון: הבוגלרים,
אני מבקשת בכל לשון של בקשה להגיב, כן כן אתם שם בבית, תגיבו ותאמרו מה אתם חושבים!
מספר הצפיות לא אמור להיות גדול פי שלוש ממספר התגובות וממספר המדרגים..
פליז אני באמת מחכה בקוצר רוח לתגובות שלכם!
תודה :]