קולות פרק 3

-נקודת המבט של מרגרט-
מצאתי את עצמי ברחוב ליד ביתי.
אחי הגדול ניגש אלי ועזר לי לקום. הוא חשב שהשתכרתי יותר מידי ואיבדת את הכרתי. העדפתי לתת לו לחשוב ככה מאשר שיצא למסע הרג רצחני בעקבות המטורף שחטף את חברי וניסה להרוג אותי. בעצם, למה הוא לא חטף גם אותי? למה דווקא אני הייתי צריכה להציל את חבריי? ולאם הם חטפו אותם, הם בוודאי תכננו את זה והיו מנוסים אז למה זה היה כול כך קל?
כול כך הרבה שאלות ללא תשובות. נכנסתי הביתה.
"עקר…" ניסו הקולות לומר לי אך בין השנים הצלחתי ללמוד לחסום אותם. כעבור עשר דקות הגיע אלי רועי.
"רועי?" שאלתי מבעד לעינית הדלת. "היי" ענה בקול חלוש.
הוא היה חיוור כסיד ומפוחד כאיילה אחריה רודף שועל. הוא נכנס עם מצלמת וידיאו. "אכפת לך… אם אשן אצלך היום?" שאל מפוחד. חייכתי קלות והנהנתי לחיוב. "תרגיש כמו בבית" אמרתי ועליתי למעלה לשאול את הורי אם הוא יכול לישון אצלי.
שמעתי את המקרר נפתח והנחתי שהוא באמת מרגיש כמו בבית…
כעבור שתי דקות ירדתי למטה עם כרית ושמיכת חורף עבה. הנחתי אותם על הספה והרגשתי צורך עז לחבק את רועי.
התחבקנו לרגע ואז הוא הציע לי נס-טי. "על חשבון הבית" אמר בחיוך. "כן, הבית שלי" אמרתי וחייכתי חיוך גדול.
עמדתי ללגום כשלפתע לא יכולתי לעצור את זה יותר…
הנס-טי נפל על הרצפה. רועי מיהר להרים אותו ובדק מה קורה איתי. החזקתי את ראשי בשתי ידיי. "הקולות…" מלמלתי. כול כך הרבה רעש… הרגשתי שאני עומדת להתעלף ואז שמעתי את כולם צועקים "עקרב!" ונפלתי אל זרועותיו של רועי שהביט בי מודאג.
הוא הושיב אותי על אחד הכיסאות. והכריח אותי לשתות את הנס-טי. "הם אמרו משהו על עקרב…" מלמלתי בחוסר הגיון.
"זה לא מידבק נכון?" צחק רועי. רציתי לצחוק איתו אבל הרצנתי את מבטי והסתכלתי עליו. "זה לא מצחיק" אמרתי, מנסה לחשוב למה הם התכוונו.
לפתע ראשי הסתחרר ולמרות שישבתי הרגשתי כאילו אני על ספינה, כאילו אני זזה ימינה ושמאלה.
ניסיתי לעמוד ולהתייצב אבל לא הצלחתי. רועי אחז בי.
כשלתי את השולחן והסתכלתי על תוך הנס-טי. "יש פה שני עקרבים…" מלמלתי. "לא שמונה!" אמרתי. "או אחד…?" ניסיתי להתייצב אבל לא הצלחתי. הכול נהיה שחור ולא שמתי לב לחיוכו הקר של רועי.