קולות פרק 2
-נקודת המבט של מרגרט-
צעדתי צעד קדימה בהיסוס ואז חזרתי אל האיש המעולף. לקחתי ממנו את הרובה, עצמתי את עיני, עמדתי לירות, ואז עצרתי.
הקול בראשי אמר לי להפסיק. "ישמעו אותך…" הדהד בראשי. "אין צורך…" הדהד שוב הקול. הוא נשמע כמו נשים ומבוגרים וילדים וילדות. מידי פעם יש אפילו בכי תינוק, או יריות או זעקות כאב ועזרה. כאילו זה זיכרונות. כאילו עשרות נשמות חיו בגוף הזה והשאירו זיכרון כואב לדורות.
אחזתי בראשי חזק. רקותיי דפקו הלומות וכמעט התמוטטתי עד שהקולות דיברו שוב. "פנימה… עקרב…" לחשו ואז נשמעה צעקה והכול נדם. לשנייה לא הייתי בטוחה אם הצעקה הייתה בראשי הוא מתוך הבית.
נכנסתי בריצה אל הבית וכיוונתי את האקדח לכול עבר. נכנסתי לסלון ושם ראיתי את הפסיכופת הפריקי הזה מכוון אקדח לראשה של אמילי.
אמילי בכתה ויבבה והיה נראה שרועי מעולף.
"אם את רוצה שחבריך יראו אור יום בשנית, אני מציע להוריד את הקדח הזה ולבעוט אותו אלי" אמר האיש וחייך.
ניסיתי משהו שראיתי בסרטים. לא ידעתי אם זה יעבוד ולמעשה אפילו לא ידעתי איך לעשות את זה, פשוט הנחתי את האקדח בעדינות על הרצפה ולחצתי על ההדק.
הירייה פגעה בדרך מסתורית ברגלו של האיש והוא נפל. אמילי מלמלה דבר לא מובן.
הורדתי את נייד הדבק שהיה על פיה והתרתי את החבלים. את אותו הדבר עשיתי לרועי. כמובן שלקחתי את האקדח מהאיש הפריקי והשארתי אותו שם לגסוס, ואז הבנתי משהו, זה לא הבית שלי אבל זה חיקוי מושלם שלו.
המשטרה לא הגיעה. חשבתי שבעקבות היריות מישהו יתקשר. "אולי נתקשר למשטרה?!" צעקה אמילי. לפתע התלפפה סביב צווארי יד חסונה. אין לי מושג מאיפה באו הכוחות, אבל העפתי את האיש מעלי והטחתי אותו ברצפה ויכול להיות שבטעות שברתי את מפרקתו…
"עכשיו בהחלט אי אפשר להתקשר למשטרה" אמר רועי והסתכל על האיש האימה.
היה משהוא בפניו של רועי, מעין הבעה של "כול הכבוד" או "אני מצטער…" לא יכולתי לשים על זה את אצבעי אבל כולנו היינו עייפים ומבועתים אז הלכנו ברגל הביתה.
עד שקלטנו שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים…
לפתע הרגשתי דקירה חזקה בצווארי, אבל לפני שהספקתי אפילו להסתובב אחורה, נפלתי ואיבדתי את הכרתי.
תגובות (0)