קולות פרק 1
-נקודת המבט של מרגרט-
יצאנו מהאוטו בצחוקים. זיכרונות ילדות שהעלנו מילאו את ראותנו בצחוק מתגלגל.
החבר'ה נכנסו הביתה אבל אני נעמדתי מחוץ לשער הירוק עוד רגע אחד. הסתכלתי לשמיים והבטתי בכוכבים הנוצצים, בירח הבוהק, בשמי הלילה השחורים ואמרתי: "אני יודעת שאתם שם, למעלה. אז רק שתדעו, אני מסתכלת עליכם…" נעצתי את מבטי בשמי הלילה החלולים ונכנסתי לביתו של שון.
"מה לקח לך כול כך הרבה זמן?" שאלה אמילי. "היקום, תומע בחובו הפתעות מרובות" מלמלתי ואמילי גלגלה את עיניה ומלמלה משהו על זה שאני משתגעת שוב.
אני יודעת שבחצי השנה האחרונה הלכתי לפסיכולוג שהמליץ לי לנסות פסיכיאטר… אבל אני בסדר גמור! באמת! אני פשוט… רואה דברים בצורה שונה… מיוחדת.
דיברנו על בית הספר והדוקטורט שרועי עושה ועל העבודה החדשה בתור פסיכולוגית של אנני. שתינו קצת בריזר, אולי פה ושם שנדי וגמרנו להיום.
הזמנתי מונית עם אמילי ורועי. אמילי דיברה כול הנסיעה על הבגדים המהממים של ג'נה מהאוניברסיטה. "היא מתלבשת מהמם!" אמרה אמילי. "נהדר אם" אמר רועי בסרקזם. גלגלתי את עיניי והסתכלתי מבעד לחלון על העצים שהתנופפו ברוח. עליהם נעו כמו שיער ביום סוער, התבדרו בין הרוח לשמיי הלילה.
שקעתי שבתוך הסרט של החיים שבחיים לא יהיו לי. חיים שקטים. בלי קולות בראש, בלי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בלי חברים ביקורתיים. רק אני והאיש המסתורי מחלומותיי. אני יודעת שיש לו שיער קצר קצת קוצני, עיניים כחולות ששואבות אותך כמו סופה, הוא גולש…-
פתאום התעוררתי מהחלום וכבר לא הרגשתי שאנחנו זזים. "למה עצרנו?" שאלתי והסתכלתי על המושבים הריקים לידי. "אמי…- יד הושמה פי עם מטפחת כחולה.
"אה! לא!" צרחתי והתפתלתי ונאבקתי אך כול מה ששמעו היה מלמול לא מובן.
ירייה נשמעה והבנתי שהנהג כבר לא מתהלך בין החיים.
בעטתי לאיש שהחזיק אותי בין הרגליים והוא התפתל בכאב. נתתי לו בעיטה בראש והוא התעלף כשדם יורד מאפו. לא ראיתי ולא שמעתי את רועי או את אמילי.
"אמילי!" צעקתי לאפלה. "רועי!" צעקתי לרחוב השומם , אך הכול נראה כרגיל.
הרמתי את מבטי לעבר המבנה שהיה מולי.
זה… הבית שלי.
תגובות (0)