דמיון

"הילדה?" השוטר המבוגר העיף מבט קצר לעבר תא המעצר בעודו חוזר על שאלת חברו. "היא פה כבר ארבעה ימים. מסרבת לדבר, לא נותנת לאף אחד להתקרב אליה." הוא עצר לשנייה ואז המשיך, "התקבלה החלטה להעביר אותה לבית משוגעים."
"לבית משוגעים?" התפלא חברו.
"כן, היא יושבת שם כל הזמן ובוהה באוויר. לא זזה וכל הזמן רק ממלמלת הברות לא ברורות."
"באמת?"
"כן, מרכוס סיפר לי שפעם אחת ניסה לשכנע אותה לאכול והיא כמעט ניפצה עליו את הכלים."
שניהם העיפו לעברה עוד מבט אחד קצר.
"משוגעת," קבע חברו.
"מסכנה," מלמל השוטר המבוגר כשהוא מעיף בה מבט אחרון וחוזר לעיסוקיו.

היא ישבה על מיטת הברזל הקשה שרופדה במזרן דק ונשענה בגבה על הקיר הקר. עיניה היו עצומות, היא הרגישה חולשה בכל הגוף וראשה כאב. כבר יומיים שהיא מסרבת לאכול ורק יושבת שם בחוסר מעש.
מסביבה היא יכלה לשמוע את המולת התחנה. אישה זקנה נשדדה ברחוב; ילדה נדרסה בזמן שחצתה במעבר חציה; תיק נגנב ובו פלאפון וארנק; חיפושים אחרי חשודה ברצח.
לפתע דלת הסורגים של תא המעצר נפתחה ושוטר קרא לה לצאת החוצה. הוא הוביל אותה לחדרון קטן והורה לה לעמוד לצד נערה בלונדינית שכבר עמדה שם כשהוא דוחף לידה שלט ועליו מספר.
לחדרון הקטן נכנסו עוד נערות בגילה כשכל אחת מהן מחזיקה, גם היא, שלט ועליו מספר.
מסדר זיהוי. ישנן חמש חשודות והיא מספר שתיים.
קולו הרועם של השוטר בקע מתוך הרמקולים שהיו תקועים בתקרת החדרון, קורא לה לזיהוי. היא פסעה צעד אחד קדימה לכיוון חלון הזכוכית הענק ואלומת אור לבנה האירה על גופה הרזה כדי שהנמצאים בצד השני יוכלו לראות אותה בבירור ולבחון אותה היטב.
היה לה שיער שחור וארוך שהסתלסל בקצוות ועיניים כהות בצבע חום-ירוק שמוסגרו בריסים ארוכות. מתחת לעיניה היה ניתן להבחין בסימנים סגולים-שחורים על רקע פניה החיוורות.
כעבור מספר שניות נשמע שוב קולו של השוטר, הפעם כשהוא מקריא משפט והיא מתבקשת לחזור עליו. מלמולים בקעו מבעד לרמקולים כשהשוטר ניסה לברר באיזו נימה צריך המשפט להיאמר.
היא עמדה שם אדישה לפקודה ונעצה מבט בדמותה המשתקפת בחלון הזכוכית החד צדדי. מולה עלתה דמותה של רֵבֶּקָה עם חיוך ממזרי וניצוץ מוזר בעיניים. לאט לאט היא הרגישה איך הזעם גואה בה, ממלא אותה כמו מים בכוס; וכשהשוטר הנחה אותה לחזור על המשפט בנימה כועסת, זועמת, כמי שרוצה נקמה, לא היה לה קשה למלא אחר פקודתו.

מספר חמש זוהתה כרוצחת; והיא, מספר שתיים, הובלה בחזרה לתא המעצר והתכוונה לחזור לערפול החושים שאליו כמעט שקעה לפני שהשוטר קרא לה לצאת, אך קול חבטה חלוש הקפיץ אותה מהמיטה לכיוון דלת הסוגרים. היא הספיקה לראות דמות לבושה בבגדי מנקה מתרחקת מהאזור ונעלמת בפנייה לאחד המסדרונות. היא הסבה את מבטה למקום ממנו נשמעה החבטה והבחינה בחבילה אפורה שנחה על הרצפה. היא הרימה אותה והלכה להתיישב בפינה הרחוקה והחשוכה של תא המעצר.
החבילה הייתה שטוחה, כאילו הותאמה במיוחד להחדרה דרך סורגים וצבעה האפור תאם את הצבע השולט בתא. הוצמד לה גם פתק קטן ובו הודעה שנכתבה בכתב מוכר ואהוב.

"מרכוס! מרכוס! איפה אתה?" צעק השוטר הקירח לחלל התחנה כשהוא מארגן את תיקו ליציאה.
ראש בעל רעמת שיער מתולתל הציץ מתחת לאחד השולחנות, "כאן, אני כאן, אין צורך לצעוק. לא כל הרהיטים צריכים לשמוע אותך."
"אה. מה אתה עושה שם? מתחבא מהחושך?" גיחך חברו.
"מצחיק מאד," החזיר לו מרכוס בציניות. "נפל לי העט," הוסיף ואז שם לב שחברו אורז, "אתה כבר הולך?"
"כן," השיב לו זה באנחה. "אנחנו נוסעים מחר לפגוש את ההורים של אשתי. אל תשאל אותי למה, אבל אסור לי בשום פנים ואופן לאחר אז אני צריך לסיים לארגן תיק עוד היום." נתן לו חברו הסבר קצר כשהוא מעוות את פרצופו.
מרכוס גיחך בשקט ובירך בליבו על כך שהוא עדיין אינו נשוי.
לאחר מספר שניות של שקט אמר חברו: "טוב, אני זז. אל תשכח לכבות את האורות בתחנה כמו שקרה פעם שעברה. לילה טוב." ויצא מהתחנה.
"לילה טוב," הפטיר מרכוס, מתעלם מההערה האחרונה וחוזר להתעסק בדפים המפוזרים על שולחנו. בדיוק כשהתיישב על כיסאו הבהבה מנורת השולחן שלו ונכבתה, כשכל שאר האורות בתחנה נכבים אחריה.
'הפעם הם לא יצליחו לעבוד עליי' חשב לעצמו.
"או.קיי, מצחיק מאד, המתיחה נגמרה. הבנתי, להבא אזכור לכבות את האורות. עכשיו אם תוכלו בבקשה להדליק אותם בחזרה, יש לי פה עוד כמה דברים לסיים." קרא לחלל התחנה הריקה.
שום קול לא נשמע ואף מנורה לא חזרה לפעול.
"נו באמת," רטן והלך לבדוק את ארון החשמל, מאיר את דרכו בעזרת פנס הכיס שלו. הוא העיף בו מבט קצר ונאנח בתסכול. אם הוא היה מבין באלקטרוניקה הוא היה הולך לעבוד בתור חשמלאי ולא בתור יומנאי.
הוא הסתובב חזרה לשולחנו ונעצר ספק בהלם ספק באימה כשהוא מרגיש את נשמתו נעצרת גם היא. מנורת השולחן שלו הבהבה באור לבן ומסנוור והאירה דמות חיוורת ורזה. שיערה היה שחור, ארוך ומסתלסל בקצוות; ועיניה החומות-ירוקות נצצו באופן מוזר. שפתיה התעקלו למין חיוך קטן וכמעט בלתי מורגש, ממזרי משהו, ממתיק סוד אסור.
רק ארבעה הבהובים חלפו והמנורה נכבתה שוב, מותירה את מרכוס באפלה מוחלטת. הוא מיהר להדליק את פנס הכיס שלו, אך התחנה כבר הוצפה באור לבן ומסנוור כשהמנורות חזרו לפעול. הוא העביר מבט על התחנה הריקה, עיניו מתרוצצות מצד לצד, בודקות כל פינה וליבו עדיין הולם בפראות. למרות שניסה לשכנע את עצמו שזה בטח מתיחה של החברים וגם תוצאה של ארבעת ספלי הקפה ששתה במשך היום כדי להישאר ערני, ההכרה שהוא היחיד שנשאר בתחנה הייתה חזקה יותר ומחשבה מצמררת עברה בראשו כשנזכר בצרור המפתחות המונח על שולחנו. הוא ניגש במהירות לתא המעצר, עובר דרך שולחנו ואוסף משם את צרור המפתחות. הוא קילל בשקט את מי שלא יהיה על כך שהאורות נכבו *שוב* והוא נאלץ להוציא *שוב* את פנס הכיס שלו, לא לפני שנתקל באחד הפחים שעמד בדרכו. הוא האיר לתוך התא ותחושת הקלה החלה מתפשטת בגופו למראה הגוף הרזה מתחת לשמיכה הדקה.
"מוזר," מלמל לעצמו. הוא היה בטוח שהביאו לה שמיכה עבה יותר. הוא המשיך להביט בה עוד מספר שניות בעיניים מכווצות ואז משך בכתפיו, הסתובב על עקביו והרגיש איך תחושת ההקלה מתפוגגת ואיך ליבו מאיץ שוב לרמות חדשות. על פניה של הדמות החיוורת והרזה שעמדה מולו והוארה על ידי המנורה המקרטעת, נשארו המבט והחיוך שרק הפך רחב יותר. הוא ניסה לשכנע את עצמו שוב שהוא הוזה, אבל היא נראתה מוחשית כל כך, כמעט אמיתית, ולפני שהספיק להחליט אם מחשבותיו ופחדיו סתם מתעתעים בו או אם זו סתם מתיחה או אפילו השפעה של שתיית יתר של קפה, שוב עטפה אותו עלטה.
הוא הסתובב בחדות לתא ופתח את דלת הסורגים בידיים רועדות. הוא התקרב למיטה בזהירות, נושם בקצב אחיד ומנסה להרגיע את עצמו והרגיש את נשימותיו נעשות כבדות יותר ויותר כשהאור החלש של פנס הכיס שלו חשף מתחת לשמיכה הדקה שמיכה עבה שסודרה בצורת גוף קטן. עיניו נפערו באימה והוא הרגיש את האוויר אוזל מראותיו.
קול חבטה חזק של ברזל בברזל וקול רשרוש מפתחות הצליחו להוציא אותו חלקית מהשיתוק שפשט בגופו. הוא סובב את ראשו לעבר דלת הסורגים ולפני שהאורות כבו שוב והפעם בלי להבהב שנית, הוא הספיק להבחין בדמות אחת חיוורת ורזה, בעלת שיער שחור, ארוך ומסתלסל בקצוות ועיניים חומות-ירוקות וחודרות שנצצו לאור המנורות המהבהבות.
או שאולי היו אלו שתיים?