צללים-פרק שבע: הצל

"מרגש נכון?" קורנליה שאלה אותי והתלהבה, דזמונד הזהר לא ליפול במסדרון החלקלק שהוביל למטה בחיבוק של לפידים. מעדיהם נשמעו כהד שעובר במסדרון ומעיר כל אורח. אלביון חייך כל הדרך. דזמונד לא היה מה לחשוב על דברים אלה. הם היו חדשים עבורו. מחשבותיו הטרידו אותו לגבי איימי לגבי, האם היא תכעס. המסדרון נגמר בדלת ישנה מעץ מאפיר. מסגרות ברזל נתמכו בה. אלביון דפק על הדלת. לאחר כמה דקות קול של צעדים נשמעו מעבר לדלת. מסגרת עץ נפתחה וחשפה שתי עיניים זהובות. היא בחנה כל אחד מהם לכמה שניות. ועינו נחה על דזמונד במבט חשוד. הוא הנהן ופתח את הדלת הכבדה. האור הציף את המסדרון. אלביון דזמונד וקורנליה עמדו מול קהל של נערים בערך בגילם. חלק יותר גדולים, לבושים עם בגדי עור ושכמייה כשחיוך קל מתגלה מתחת לפרצופם המוסתר. "חברי, כבר זמן מה שאני לא רואה אתכם" אלביון צעק והתחבק עם כל אחד ואחד מהם. "היי כולם" אמרה קורנליה בקצרה ונפנפה לשלום. חבר גלדה הוריד את שכמייתו. פנים של נץ התגלו מתחת לשכמייה חומה, תווי פניו של הנער היו עדינים ביותר, ופיו כבר ידע הרבה צחוק ושמחה. הוא היה בעל שיער שחור שמסודר בקוצים על ראשו. טבעת כסף זעירה הייתה תלויה על גבתו, כעגיל. "כן, כן" אלביון אמר וצחק, הוא הסתכל על דזמונד במבט של: "אה כמובן אתה שם" הוא הרים את קולו "אובחן ידידי… אני רוצה להציג לכם חבר חדש במשפחתנו, דזמונד האנטר!" חברי הגלדה לחצו אתו ידיים. "שלום לכולם, אני רואה שכולכם מאוחדים יחד" כמה הנהנו "כן בהחלט" הנער שחור השיער ענה. "טוב עכשיו שכבר הכרתם אותו… יש לנו דברים לטפל בהם…" חברי הגלדה השתתקו חלק מהם התיישבו על כיסא. אחרי שהקהל התפוגג ואלביון הלך עם כמה מהחברים לחדר סמוך. דזמונד ראה את גודל המקום. זהו היה כמו רשת מערות. רק שהיו בנויות ונתמכות בעמודי עץ. חדרים נוספים שררו מעבר למסדרונות אבן שהוארו על ידי אור כתמתם של לפיד. בחדר עצמו נחה באמצע אח שהייתה מוקפת בגדר ברזל דקה, שולחנות ומדפי ספרים התייצבו מעל כל קיר. הצבעים ירוק וזהוב היו ניכרים בחדר. אלביון יצא בסערה מהחדר. דזמונד קפץ אחורה בבהלה. אלביון היה על סף שיגעון, וגירד בראשו פעמים רבים. קורנליה ניגשה עליו. "מה קרה?" אלביון הסתכל עליה לשבריר שנייה והפנה את מבטו. "זה לא טוב, לא טוב" דזמונד התקרב גם הוא "מה לא טוב? תשתלט על עצמך" אלביון כיווץ את שפתיו וביטא את המילה "הצל" קורנליה פתחה את עיניה לרווחה. היא כרסה על הרצפה. דזמונד תפס אותה לפני שראשה נגע ברצפת האבן הקשה. "מה לעזאזל קרה?!" אלביון הסתכל על דזמונד במבט של אימה. "מה שהרג את דוד שלך. עכשיו חופשי"