צבע הדעת – פרק 7 חלק ב': העסקה

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת והשמים היו צבועים בגוון כחול כהה יפהפייה, מכוסים בעשרות כוכבים מוארים, נחים להם בשמיים באורם הלבן ומנקבים את האפלוליות בשמיים. השמש כבר מזמן נעלמה, והדבר שימח את ג'ון פרייר, הוא חשב שבלילה הכל הרבה יותר דרמטי ונכון.
ג'ון פרייר בהה בשמיים הרחבים, שכרגע נראו מוארים יותר משנראו חשוכים. הוא לבש מכנס ג'ינס ארוך ובהיר וגופייה כחולה, שבאור השעה המאוחרת דמתה כמעט לשחורה. מולו היו נעוצים באדמה זוג לפידים גבוהים ובוערים, שהאירו את גופו של ג'ון וגרמו לשיערו הבלונדיני להיראות כמעט אדמוני. עיניו החומות היו נעוצות באש הלהבה בריכוז, כאילו אם יסיט את עיניו ממנה היא תכלה את גופו בחומה הצורב, וידיו השריריות היו משולבות זו בזו מאחורי גבו בעוד שהמתין לנערה להגיע.
הוא זכר את השיחה שלהם, או יותר נכון את המכתב האנונימי ששלחה אליו. לפיו היה כתוב שהיא רוצה להצטרף אליו ולעזור לו במשימתו עם פוסקור, וכתבה לו את השעה המדויקת והמיקום המדויק בו יפגוש אותה, שהיה בדיוק במקום שעמד – לפני שלוש דקות ושש עשרה שניות.
אם יש דבר שג'ון שנא יותר מבני אדם ומוארים, היה שמאחרים לו. הוא ייחס לזה התנהגות משפילה שלא מכבדת אותו, וכמעט כל מי שלא כיבד את ג'ון לא נשאר כדי לדבר על זה – או שנשאר חסר יכולת דיבור לנצח. תלוי במצב הרוח שלו, אבל משהו בהשקעה של הנערה להביא אותו לכאן גרמה לו להעריך אותה מעט – במיוחד בזכות העובדה שאין לו שום תיבת דואר או כתובת כלשהי.
ג'ון שמע מרחוק קולות צעדים, רגליים קטנות השוברות ענפים קטנים שנפלו מן העצים הרבים, והוא שילב את ידיו זו בזו על חזהו. "את יודעת שזה מאוד לא מנומס לתת לבן אדם לחכות." חיוך ערמומי עלה על שפתיו של ג'ון והוא נד בראשו. "במיוחד לא לי."
"ואתה יודע שבשביל דברים טובים צריך לחכות." הקול שבקע מאחוריו היה בטוח בעצמי ומעט עוקצני, ויד עדינה טפחה על כתפו הימנית. היא המשיכה להתקדם ולעבור את ג'ון, חושפת לפניו את בגדיה עשויי העור השחור ואת שיער החום שהתבדר ברוח. היא נעמדה מעט לפני הלפידים, מסתובבת לעברו ומניחה את ידיה על מותנה.
גיחוך קטן נפלט מפיו של ג'ון כשהביט בנערה. היא הייתה נמוכה יותר מג'ון ועורה היה בהיר וחסר כל שרירים הנגלים לעין. אור הלהבות הדגיש את עצמות לחייה הגבוהות ואת אפיה הקטן וגרם לעיניה הירוקות והבהירות להיראות בהירות יותר מבדרך כלל. גבותיה הדקות היו משוכות מעלה ובחנו את פניו של ג'ון כפי שבחן את שלה ושפתיה המלאות היו פתוחות במקצת. היא לבשת גופיית עור שחורה ומעליה אפודה שחורה מלאה בכיסים מלאים שחשפו את בטנה הלבנה וג'ינס עור שחור עם מעט קרעים בברכיים. מסביב למותניה נחה חגורה שחורה שהחזיקה זוג אקדחים קטנים ושחורים. שיערה החום התבדר ברוח הקרירה וכמעט נשרף בלהבות הלפיד, אבל לא נראה שזה מפריע לה.
"את," גיחוכו של ג'ון גדל כשהמשיך לבחון את הנערה בקלילות, מדמיין לעצמו איך יעניש אותה על טיפשותה. "את רוצה לעזור לי במשימה שלי?"
"חושב שבנות לא יכולות להילחם?" גיחוך נעים נפלט משפתיה של הנערה, אך עיניה רשפו קור ורצח. היא הטתה את ראשה הצידה והניחה בתנועה עדינה את ידה על ליבה, והעלתה על פניה מבט נפגע ומזוייף. "זה מעליב אותי מאוד."
"אולי שכחת שלא כדאי להתעסק עם חזקים ממך." החיוך של ג'ון נמחק לחלוטין. "אחרת הם עלולים לפגוע בך. אולי בטעות תישבר לך הציפורן."
הנערה שלחה לעברו חיוך קריר, כמעט אומרת לו כמה היא רוצה לירות בו בזה הרגע. "ריה מריאן בריי. כדאי שתזכור את השם הזה – האלמנה השחורה כאן לשירותך."
"למה לי, ריה?" ג'ון צעד מעט קדימה ושילב את ידיו, הכינוי שלה הצחיק אותו. "למה שאני אקבל אותך לכוחותיי, האלמנה השחורה?"
"מהסיבה הפשוטה, פרייר," ריה צעדה לעבר ג'ון ונעמדה על אבן שנחה לידו, מתקרבת לאוזנו. "אבא לחש לי שמישהו כאן צריך עזרה."
זיק כעס קל עלה בעיניו של ג'ון ולסתו ננעלה בכעס. הנערה המטופשת הזאת? פוסקור בחר בה? איך הוא יכול להשוות בין השניים? "אני יותר בחור של ללכת סולו, תודה."
"ממתי?" ריה הניחה את זרועותיה בקלילות על כתפו של ג'ון, בידיעה ברורה שהוא לא יפגע בה. "עד עכשיו היה לך עוזר אחר. גראנסר, אני צודקת?"
"לא מדברים עליו פה." ג'ון הביט ישר קדימה במבט ממוקד. הוא הרגיש בניביו גדלים לאט לאט ובטפריו השחורים מתחדדים, אך עצר את עצמו – הוא הבין בדיוק למה פוסקור בחר בה באותו הרגע. "הוא בחר לבגוד והוא שילם את המחיר. הוא לא יפריע לי יותר."
"אני אשמח שהוא יבוא, הוא נראה דיי טוב." ג'ון גלגל את עיניו וריה פלטה צחוק נעים ותמים בצורה מעצבנת. היא קפצה מהאבן עליה עמדה והתייצבה מול ג'ון. "אני מניחה שיש לנו הסכם."
"זה עוד לא מספיק לי, גמדה. תוכיחי לי שאת שווה משהו." ג'ון בחן את ריה פעם נוספת, והפעם יותר לעומק. אולי סוף סוף יהיה לו שותף ראוי. "יש לך עשרים וארבע שעות להוכיח לי."
"בסדר גמור." האלמנה השחורה שילבה את ידה בניצחון, חושבת על כל הדברים שתעשה בשותפות שלה עם ג'ון. "עוד עשרים וארבע שעות בדיוק, במקום הזה, אני אשיג לך מואר."
היא ראתה את זיק התעווה עולה בעיניו של ג'ון וחיוך מרוצה עלה על שפתיו. ריה מריאן בריי חייכה לעברו והפריחה לו בהתנשאות לאוויר נשיקה, שנייה לפני שסובבה את גבה והחלה ללכת מהמקום. "נתראה בקרוב, שותף."