צבע הדעת – פרק 7 חלק א': העסקה

ריין צרח, צרח כמו שהוא לא צרח מעולם.
הוא פקח את עיניו במהירות בשנייה בזמן שהצרחה מקפיאת הדם של אנג'י עוד הדהדה בראשו. הוא התרומם ברפלקס מהיר, מתנשף ומתנשם במהירות בזמן שטיפות זיעה המשיכו לגלוש על פניו. עיניו האפורות והסוערות היו פעורות בפחד והוא ניסה לקלוט כמה שיותר דברים מהסביבה, אבל הכל היה מעורפל ולא ברור.
"ריין!" קול מוכר ונעים נשמע לידו. הוא ראה אדם בהיר היושב לידו, מביט בו בשתי עיגולים ירקרקים ובוהקים, עורו היה בהיר אך היה מכוסה במעט כתמים אדמדמים וסגולים ושיערו הגולש והאדמוני נח על כתפיו בתנועה זרוקה.
ריין קפא לכמה רגעים, רק מביט באדם בעיניים פעורות ובראייה שמתחילה להתחדד. לא, זה לא יכול להיות. "א-אנג'.." הוא ניסה לדבר, אך נראה היה שהקול בקושי יוצא מפיו. גרונו היבש החניק את המילים הרבות שרצה להגיד, עד שהכאב הכה בו פעם נוספת.
ריין צרח בכאב, נופל על רצפת המשאית הקרה ומתחיל להתפתל מכאב. זרועותיו החבושות החלו להיפרם בעוד הן נמתחו לכל הצדדים ואצבעותיו נמתחו והתכווצו באופן לא רצוני. ראשו נשמע לאחור ושיניו הצחורות נחשקו זו בזו בעוד הוא מחניק עוד צרחות כאב ופולט אנקות כאב ללא סוף.
הוא הרגיש כאילו הוא בקושי מצליח לנשום, ובכל שאיפה כאב חד כברק מכלה את גופו. הידיים שלו רעדו ללא שליטה בעוד הוא נושך את שפתו בקושי – כל הכאב של הפגיעה חזר בפעם אחת, והוא הרגיש כאילו זה לעולם לא יעזוב.
אנג'י, לעומתו, כבר כמעט שכחה מהפציעה. הפגיעה בגופה נותרה מעומעמת וקלה ורוב הזיכרון ממנה התקעקע בחתכים שהיו על גופה, בניסיונות לאמץ את רגלה ואת גבה או במגע תוקפני כלשהו על העור שלה. שיערה האדמוני הוסט לכתפה הימנית, חושף פצעים מחוספסים ואדומים לכל אורך עצם הבריח הימנית שלה, כפות ידיה העדינות הוצמדו לפיה וכיסו אותי לגמרי ועיניה הירוקות היו פעורות באימה מקפיאה בזמן שריין המשיך להתפתל במקומו.
"ר-ריין!" היא הרגישה שהיא בקושי יכולה לדבר, שלא לדבר על לבוא לעזור לו. היא הביטה בג'ורדן הצעירה, שנראתה מבוהלת בדיוק כמוה, במבט מתחנן וחסר אונים. "תעשי משהו!"
"מה את רוצה שאני אעשה?!" ג'ורדן צרחה על אנג'י בזמן שריין פלט צרחת כאב נוספת והתנשם בכבדות. היא הביטה בה בכעס קל בעיניה החומות והגדולות ושיערה הסבוך קפץ תוך כדי דיבורה. "אני נראית לך דוקטור לרפואה?!"
"תעשי כבר משהו!" אנג'י צרחה עליה פעם נוספת, ולפתע המשאית דממה לחלוטין. אנג'י שלחה מבט כועס אל ג'ורדן והחלה לזחול לכיוונו של ריין.
"ר-ריין, תסתכל אליי." אנג'י התעלמה מהכאב הפועם ברגלה ותפסה בעדינות בכתפיו של ריין, דבר שנתן לה לבחון את הפצעים שלו יותר מקרוב.
הוא היה חסר חולצה, וחולצתו עדיין שימשה ככרית מאולתרת שאנג'י הניחה על ראשו לפני שעות אחדות. כתפיו של ריין היו מכוסות בשלל שריטות קטנות ואדומות שהיו מכוסות בשובלי דם יבש ועל גרונו היו חתכים ארוכים שנמשכו כמעט לכל אורך הצוואר. עצמות הבריח שלו היו מוכתמות בצבע מחליא של סגול-כחלחל ושאר בטנו וחזהו היו מכוסים בבד לבן וארוך ששימש כתחבושת גדולה, אך גם היא הייתה מעט מוכתמת בטיפות דם מעטות.
המגע הקריר של ידיה גרם לריין להיאנק בכאב והיא נשמה ברעד ובצער. "אני מצטערת.." היא מלמלה לעצמה בזמן שריין עצם את עיניו בחזקה וחשק את שיניו בזמן שדמעות ייאוש החלו לחנוק את גרונה.
מצידו השני של ריין ישבה ג'ורדן. על רגליה הכהות והמשולבות הונח ספרה הגדול והיא הביטה בשניים בצער. היא נאנחה והנהנה לעצמה. "טוב, טוב, הרופאה פה לעזור."
ג'ורדן החלה לחטט בספרה במהירות, עיניה החומות רצות בין השורות בזמן שאנג'י הביטה בה בסקרנות ובתחינה. לאחר כמה שניות חיוך גדול ואופייני עלה על פניה של ג'ורדן. "הנה! מצאתי!"
היא העיפה את הספר מרגליה והתרוממה עליהם מיד, מתהלכת באיטיות לכיוונה של אנג'י ומעיפה אבק מכפות ידיה. "זוזו, אנשים, הרופאה הטובה בעולם באה לע-"
"בואי כבר!"
ג'ורדן מלמלה דבר מה לעצמה בעצבנות והחמיצה את פניה בזמן שהתיישבה ליד אנג'י. "את מוציאה את כל הכיף, זקנה." היא הניחה ידה קטנה אחת על עצם הבריח של ריין ויד שנייה על רקתו השמאלית בעוד ריין פלט אנקות כאב והתנשם.
"מה את עושה?" שאלה אנג'י בקול שקט. קול מקולותיו הכאובים של ריין היה שקט מוחלט במקום. "חסרת אמונה…" מלמלה ג'ורדן וגלגלה את עיניה. היא לחצה מעט על עורו של ריין ונשמה עמוק. "אני מקווה שזה יעבור."
ג'ורדן עצמה את עיניה, וכל גופה היה מוקף בהילה זהובה. היא הייתה רחבה יותר מבדרך כלל וקצוותיה נגעו בקלילות על עורו של ריין. לאט לאט הילה זהובה ודקיקה אפפה גם את גופו של ריין, והוא נאנח בשקט.
אנג'י רק הביטה בשניים בתדהמה. בכל הזמן הזה היא ראתה את ההילה של ג'ורדן, אבל היא הייתה דקיקה וכמעט נעלמה לחלוטין. עכשיו היא חשבה שאולי כל אדם יכול לראות אותם, והיא הפיצה חמימות שמילאה את גופה של אנג'י. היא גררה את עצמה לכיוון השניים, וכבר הרגישה שיפור רציני בכאב ברגלה. היא התקרבה לכיוון ריין וראתה שכל עורו נהיה זהוב לחלוטין. לאט לאט כל פצעיו האדומים החלו להפוך לזהובים, כמעט נמחקים לגמרי מגופו, והוא שליו הרבה יותר. ג'ורדן ניתקה את ידיה וגופו של ריין ונשענה אחורית. מתנשמת מעט ובחיוך גדול.
"איך..-"
"גיליתי את זה לפני חודשיים בערך. קראו לה ליסה רייבן." ג'ורדן חייכה חיוך מרוצה ומשכה בגבותיה בתנועה מהירה. "ואת לא האמנת לי."
"כל הזמן הזה יכולת לרפא אותי ואת ריין, ולא עשית את זה?" המבט המוקסם של אנג'י התחלף במבט זועם ורושף, וג'ורדן גיחכה בלחץ. "אממ… שכחתי?"
אנג'י פלטה אנחת כעס רמה וקללות רבות רצו בראשה. "את חתיכת ילדה קטנה ומעצבנת ו-"
היא לא הספיקה לגמור את המשפט לפני שדלת המשאית נפתחה בקול רם וחורק. האור הבוהק שנכנס לחדר סנוור את עיני שתי הבנות וגרם להם לכסות את פניהם במהירות. הגיחוך המרוצה גרם לאנג'י לפקוח את עיניה במהירות ולהביט בשני האנשים הגבוהים שעמדו בקצה המשאית.
"בוקר טוב?"
……………………………………………………………………………………………
כל מה שאנג'י רצתה לעשות באותו רגע זה לקום ממקומה, לרוץ לכיוון הנער השחום ולחנוק אותו, אבל הייתה לה הרגשה שיש לו ניסיון או שניים באנשים כועסים.
מייק עמד בקצה המשאית בידיים שלובות. עורו השחום נראה כמעט חשוך בזווית עיניה של אנג'י והדבר הבוהק היחיד בפניו היה שיניו הצחורות. חולצת הטריקו השחורה שלבש כמעט והשתלבה לחלוטין בגוון עורו והמכנסיים הכחולות שלבש נראו עליו דיי מגוחכים.
לידו עמד בחור, מעט יותר נמוך ממנו, שנראה כאילו הרגע חבורה של מייקים זועמים ריסקו עליו כמה וכמה משאיות. העור הבהיר שלו, שנראה ההפך הגמור מעורו של מייק, היה אדום ופצוע ומרחוק הוא נראה מכוסה בנקודות רבות ואדומות. הוא לבש בגדים מלוכלכים וקרועים וידו הימנית הייתה מוצמדת בעזרת בד לבן ומעופש לבטנו. שיערו הבלונדיני היה בעל גוונים יפים של חום בהיר, דבר שאנג'י מאוד אהבה, ואת צבע עיניו אנג'י לא ממש הצליחה לזהות. עלה על המשאית ועזר לבחור השני לעלות, בזמן שהוא נאנק מעט מכאב והביט בחשש בזוג הבנות.
"אתה יכול להסביר לי למה את חוטף אנשים?"
"אני לא שופט אותך, אל תשפוט אותי."
"מייק!" ג'ורדן קמה מיד ממקומה ורצה על אחיה האהוב. הוא חיבק אותה בחזקה ואז הרים אותה באוויר, מסובב אותה ומועך אותה בחיבוקו הגדול. ג'ורדן צחקה בילדותיות בזמן שאנג'י ליטפה את כתפו של ריין, מעירה אותו קלות.
"קווין! טוב לראות אותך!" ג'ורדן הביטה בבחור השני בהתרגשות. היא באה לחבק אותו אך הוא רק הרים את ידו השמאלית כסימן לשלילה. "בלי חיבוקים, בבקשה. וטוב לראות אותך."
אנג'י הצליחה להעיר את ריין, והוא מצמץ באיטיות ונאנק בשקט. כשעיניו האפורות נפקחו לרווחה אנג'י לא הצליחה לעצור את עצמה וחיבקה אותו בעדינות. "אני שמחה שאתה בסדר."
ריין לא יכל להגיב. זו הייתה פעם ראשונה בימים האחרונים שהוא הרגיש הקלה, שלא כואב לו בכל מקום בגוף שלו – והוא לא ממש ידע איך זה קרה. הוא לא הפסיק לחשוב על החלום שחלם, או מה שזה לא יהיה שהוא ראה, וצרחת המוות המהדהדת של אנג'י עוד הדהדה באוזניו.
"אני שמח שאת בסדר." הוא מלמל, יותר לעצמו, והביט בשיערה האדמוני של אנג'י, הדבר שהיה הקרוב ביותר לפניה שיכל לראות באותו רגע. שיערה הזכיר לו את הנשיקה המפתיעה בין השניים ואת החלום שנהפך לסיוט אחד גדול.
הוא פחד לספר את מה שקרה לאנג'י. הוא פחד שבגללו היא תחיה את שאר חייה בפחד שאיזה ג'ון פסיכופת יבוא לרצוח את שניהם, והוא לא הרגיש צורך גדול גם לספר לה על הנשיקה.
השניים התנתקו מהחיבוק הארוך, ואנג'י הביטה בריין בחיוך מאושר. כל דבר גרם לו להיזכר בחלום שחלם, ותמונות עלו בראשו בלי סוף, אבל הוא מיהר להשפיל את פניו ולנער את ראשו.
"היי, שניכם. תזיזו את התחת שלכם לפה." הקול היה מוכר באוזניו של ריין, והוא לא התפלא לראות את מייק הכועס מתקרב אל השניים. אנג'י מיהרה לקלל אותו ביצירתיות אבל ריין רק ישב שם וחשב שמייק הוא לא באמת האיום האמיתי, ושהאיום האמיתי והרצחני מסתובב בחוץ.
"יש לנו דברים חשובים לדבר עליהם." מייק תפס בזרועה הימנית של אנג'י ומשך אותה בכוח לעמידה, והיא נאנקה בכאב. "אל תיגע בי." היא מלמלה בקול כואב, ומייק רק גיחך ומשך בכוח בסנטרה. "ואת לא תגידי לי מה לעשות."
ריין הביט בשניים בכעס ולסתו ננעלה בזעם. עיניו התחדדו בשנאה רושפת בפניו של מייק והוא קם בזהירות קלה בזמן שמייק דחף את אנג'י בגבה וציווה עליה ללכת לקצה המשאית.
"את רואה, ג'ינג'ית? החבר שלך מבין עניין." הוא הסתובב בגיחוך לכיוון ריין ולא היה מוכן לאגרוף העוצמתי שפגע בפניו. מייק נפל בכוח על רצפת המשאית וריין נעמד מעליו, שומע מאחוריו את קול זעקתה של ג'ורדן ואת צעדיה הקטנות מתקדמות לכיוונו.
"איך זה מרגיש לך?! הא?!" ריין הרים את רגלו ובעט מכה מכוונת בבטנו של מייק, הוא התקפל בכאב וג'ורדן צווחה ותפסה בזרועו של ריין, מושכת אותו לאחור.
"די! תפסיק את זה!"
"מגיע לו! מגיע לו להירקב כאן לנצח!" ריין משך בחזקה בידו וג'ורדן נפלה על הרצפה, בוכה בקול רם, בזמן שריין המשיך לבעוט במייק בלי הפסקה, מתעלם מהכאב הפועם בגופו לחלוטין ומאבד לאט לאט את מחשבותיו ההגיוניות. הוא רצה שמייק ישלם על הכל – על כל מה שהוא עשה לו, עשה לאנג'י. הוא רצה שמישהו ישלם על מה שעשו לאנג'י.
"אתה לא תפגע באף אחד, ברור לך?! תתרחק מאנג'י!"
"ריין!" הוא הרגיש יד תופסת בכתפו בחזקה ועיניו רשפו בכעס. הוא הסתובב במהירות וכמעט נתן מכה בפניה של אנג'י, שתפסה באגרופו בשנייה האחרונה.
הזיק הכועס בעיניו של ריין נעלם לחלוטין. "אנג'י.."
"מה עובר עלייך?!" היא הביטה בריין בתדהמה. "אתה כמעט העפת לי אגרוף!"
ג'ורדן הצעירה קמה ממושבה ורצה לכיוון אחיה הגדול בבכי. היא עזרה למייק לקום ומלמלה מילים לא ברור שנבלעו בבכיה הארוך והרם. מייק סימן לה שהכל בסדר וניקה את הדם מפניו, אך מבט קר ונקמני עלה על פניו.
"אתם חייבים להפסיק את זה כבר." כל המבטים הסתובבו לכיוונו של קווין, שהצליח לצלוע עד אליהם בקושי רב. ידו השמאלית החזיקה בחזקה בקיר המשאית הקרוב אליו והוא הביט בכולם במבט מאוכזב, למרות שאת הרוב הוא בכלל לא הכיר. "אנחנו לא האויבים האמיתית אחד של השני, אנחנו צריכים לעבוד ביחד."
"אנחנו? אתו?" הפעם היה תורה של אנג'י לדבר. היא צעדה קדימה וחלפה על פניו של ריין, נמנעת מקשר עין ומתעלמת ממנו לחלוטין. "אולי לא ידעת, אבל הוא חטף אותנו. חלקנו כמעט נהרגו מזה."
"אני יודע שלמייק יש בעיות… כעס קלות," קווין שלח מבט מהיר אל מייק ששילב את ידיו בכעס. "אבל לו ולאחותו יש סיבה, והיא חשובה יותר מכל-"
"אני סיפרתי לך על המוארים, את זוכרת?" ג'ורדן משכה באפיה והתקרבה אל אנג'י, מביטה בריין בפחד מועט. "אני ומייק רוצים לגייס כמה שיותר מוארים, כמוני וכמוך, ולחסל את החשוכים-"
"לא את כל החשוכים, כמובן." קווין בלע רוק במבוכה קלה, ומבטים סקרניים היו מופנים אליו בשנית. "אולי כמה מהם.. דיי נחמדים?"
"אני מצטער שדרסתי אתכם, טוב?" מייק גלגל את עיניו ונאנח, אך על פני ג'ורדן וקווין עלה חיוך גאה. "אולי היינו צריכים להיות קצת יותר מתונים-"
"אתה חושב?"ריין חשק את שיניו בכעס ונשען על רגלו הימנית. "רק טיפה יותר?"
"טוב, אולי הרבה, בסדר?!" ריין גלגל את עיניו ושילב את ידיו בזמן שמייק נאנח והנהן. "תודה."
"מייק עדכן אותי בכל הסיפור ואני לא יכול להסכים יותר." קווין צעד מעט קדימה והניח את ידו על כתפה של אנג'י, למרות שהיא לא נראתה מרוצה כל כך מהעניין. "יש חשוך עוצמתי בחוץ, שיכול לחסל את כולנו רק אם יחליט ככה. הוא כמעט הרג אותי בלי שום בעיה."
אנג'י הרימה את מבטה לכיוון עיניו של קווין, שעכשיו בהקו בצבעם החום הבהיר, ואז הפנתה את מבטה לכיוון כל הסובבים אותה והשפילה את פניה. "ג'ורדן.. כל הנערים שציירת.. כולם-"
"כן." ג'ורדן בלעה רוק והנהנה. "את כולם הם רצחו."
אנג'י לא יכלה לעכל את כל מה שקרה. יש בחוץ, אי שם בכל רחבי העולם, אנשים עם כוח כל כך עוצמתי שיכולים לרצוח כל כך הרבה אנשים. הם יכולים אולי גם להרוג אותה, אבל אולי לה יש את הכוח לעצור את זה?
אנג'י חשבה שזה מטופש, מסוכן וחסר אחראיות בצורה נוראית, אבל בכל זאת.. "אני בפנים." אנג'י בלעה רוק והביטה עמוק אל תוך עיניה של ג'ורדן, שמיד עלה עליו חיוך עצום.
"את לא ברצינות אומרת את זה." ריין הביט בה בפליאה, אך היא לא סובבה את פניו אליו חזרה. הוא נאנח והשפיל את פניו.
"אנחנו צריכים עזרה, ריין. לעצור אותו ואת כל שאר החשוכים שכל מטרתם זה להרוס חיים של אנשים." קווין צלע לכיוונו של ריין ונאחז הפעם בכתפו של מייק לעזרה. בקושי רב הוא הניח את ידו הימנית על ריין. "אנחנו חייבים לעצור את ג'ון-"
"פרייר?" ריין מיד הרים את מבטו. "אתה מדבר על ג'ון פרייר?" קווין העדיף לא לשאול שאלות והנהן בשקט, וריין החל לנשום במהירות.
הג'ון הזה.. הוא כן מסתובב בחוץ. אולי החלום של ריין אמור להתגשם?
ריין הביט בעיניו של קווין, ואז במייק ובג'ורדן – ולבסוף הביט בעיניו הירוקות של אנג'י.
הוא לא ייתן לזה לקרות. הוא לא יישב בצד וייתן לו לחסל אותה – עוד פעם.
"אני בפנים."