צבע הדעת – פרק 3 חלק א'

הם שכבו שם, בשקט. משקיפים מרחוק על שני הנערים אשר שוחחו ביניהם. הם הביטו בסקרנות בנער עם השיער השחור חונק את הנערה האדמונית ואותה בתגובה צורחת עליו, דבר שגרם לג'ורדן לפלוט אנקת פליטה מהירה ולכסות את פיה. גופה השחום היה כמעט מוסווה לחלוטין בין כל השיחים הסבוכים שהקיפו אותה ואת אחיה ושיערה הסבוך, אשר כמה וכמה עלים ירקרקים כבר נתקעו בתוכו, היה מעט יותר בולט משאר גופה.
ג'ורדן ניסתה להתכופף, להישאר במצב בו תוכל לצפות בריין ג'ונס בעיניה החומות והכהות ולתעד כל דבר בתוך הציור שלה, לגלות כמה שאפשר על הנער המסתורי ולמצוא את הדרך המושלמת בה הוא יוכל להקשיב לה – בלי כוח. בלי אלימות.
אחיה, מייק, אשר שכב לידה, היה מוסווה כמעט לגמרי בין כל השיחים הגבוהים. שיערו הסבוך והקצר כמעט ולא נראה בין אותם עלים ירקרקים ועורו השחום השתלב עם צבע האדמה. עיניו החומות, שהיו זהות לגמרי לאלה של ג'ורדן, השקיפו כמוה על אותו הנער בשקט.
לרגע אחד, העיניים של הנער הצטלבו בשל ג'ורדן. לא משנה כמה ניסתה היא להסתתר ולבחון אותו לעומק אל תוך הספר שלה, העיניים שלו מיהרו לפגוש בשלה.
באותו רגע, במבט שקט אחד ויחיד, היא הצליחה לבחון אותו יותר טוב ממה שיכלה עד אותו רגע. היא הצליחה לראות את החומות העבות שבתוך עיניו, מסתירות נפש מדהימה שרק מחכה לאדם שיוכל להכיל אותו. היא ראתה את התנועה שבה אצבעותיו זזות כשהוא מתוח ואת פיו הפתוח במקצת כדי שיוכל לנשום אוויר בשקט.
היא רצתה לכתוב את כל המידע הזה, לצייר אותו בציור הפנים שעשתה כמו רבים אחרים, אבל היא לא הצליחה להפסיק להביט בו. היא רצתה לגלות עוד, להכיר אותו ולעזור לו – והעיפרון נשאר במקומו. ג'ורדן סגרה את הספר בשקט וקמה להתרומם, אך מיד הנער תפס בידה של הנערה האדמונית שהייתה לצידו וברח משם מהר.
מהרגע הראשון שראתה את ריין ג'ונס, ג'ורדן ידעה כמה הוא חכם. הוא היה המואר הראשון שהצליח לברוח מהם, בלי אפילו לנסות לדבר אתם. במשך שבועות, כל פעם שמצאו את מיקומו הוא היה מוצא אותם מהר יותר ובורח משם במהירות. היו מספר פעמים שהם כמעט תפסו אותו, אך איכשהו הם פשוט נתנו לו להשתחרר – וככה ג'ורדן גילתה מה הכוח שלו.
ריין היה המואר שהכי עניין את ג'ורדן עד עכשיו, כי הוא כל כך פחד מהם. כשמבטיהם הצטלבו לראשונה היא ניסתה לחייך, כי זה מה שעבד עד עכשיו – אבל העיניים האפורות שלו הביטו בה בכזה פחד שהיא לא הבינה – היא רצתה לעזור לו להתגבר על הפחד, אבל עד עכשיו הוא בטוח שהם רוצים לחטוף אותו או להרוג אותו או משהו בסגנון.
טוב, לפחות היא לא רוצה לעשות לו משהו כזה. לאח שלה, מייק, נמאס לגמרי מהילד הזה. הוא היה הורג אותו אם יכל, וג'ורדן לא יכלה לזכור כמה פעמים שכנעה אותו לא לעשות את זה.
לפעמים ג'ורדן ממש שנאה את העבודה שלך. היא בסך הכל בת 11 וכבר מבלה את רוב ימיה בחיפוש אחר המוארים, מציירת את פניהם ועוקבת אחריהם ביחד עם אחיה הגדול, ביחד מנסים לגלות את כוחותיהם ולחפש עקביות כלשהי בין כולם.
עד עכשיו הם הצליחו לא רע בכלל. במשך חצי השנה האחרונה הם מצאו כעשרה מוארים, עם כוחות שונים ומיוחדים, והצליחו לכלוא ולעצור חמישה חשוכים חמושים, ששוהים כרגע במרתף שלהם מחוסרי הכרה. ספרה הגדול של ג'ורדן היה מלא עד חציו בציורי פנים משורטטים בעיפרון דק ובעפרונות פחם שחורים, מקושקש בהשערות שגויות שנמחקו בפס עבה של פחם שחור, ממלאים כל פינה של נייר מצהיב בדפיה.
כמו במכונה, אחיה והיא עבדו ביחד בתזמון מושלם. היא הייתה המוח והנשמה – היא יכלה לזהות את המוארים והחשוכים כאחד במצמוץ יחיד, ותפקידה העיקרי כלל שירטוט פניהם, חיפוש אחר כל דפוס אפשרי בכוחותיהם ושכנוע המוארים להצטרף לכוחותיהם. אחיה, מייק, היה הכוח של השניים – למרות מהירותה המדהימה של ג'ורדן, מייק היה אחראי בלתפוס, לעלף ולכלוא את כל מי שצריך כדי שתפקידה של ג'ורדן יתפתח. הוא היה מחזק את מרתף בתיהם (ששימש להם ככלא מאולתר), מציל את השניים מסכנות מוות ובזמנו הפנוי ניסה לשמח את ג'ורדן בהפתעות ומתנות ילדותיות שקנה במרכולים שכונתיים.
בסופו של דבר, אחיה לקח על עצמו את התפקיד הקשה ביותר – לשמור כמה שאפשר על ילדות אחותו.
לצערה, עברו על השניים גם כישלונות רבים. רוב המוארים שמצאו נהרגו ע"י החשוכים שניסו יחדיו לתפוס והשאר ברחו מהפחד לחייהם – כך שכרגע, לא נותר להם מואר אחד. היא ניסתה למחוק מזיכרונה את כל אותם לילות שהייתה מחבקת בחוזקה את כתפי אחיה שנשא אותה וייבבה בשקט, שולחת מבט אחרון אל גופות האנשים שסמכו עליה, שהקריבו את חייהם בשבילה, ובורחת. כל לילה הייתה היא מזילה דמעה על כל איקס אדום שסימנה בספרה, על כל מואר שמצאו שנהרג, אך גם כל לילה הרצון שלה לנקמה התחזק.
כן, מייק וג'ורדן לא פשוט קמו לפתע והחליטו שמתחשק להם להציל את העולם. אחרי שאביה רצח את אמה והתאבד בעצמו, ג'ורדן הצליחה לגלות שנשלט בידי חשכה משונה, שעיוותה את אישיותו והיה הסיבה שנותרו יתומים – מאותו רגע שכל חתיכות הפאזל הסתדרו במוחותיהם של השניים, מבלים הם את רוב זמנם בחיפוש אחרי אנשים דומים, כדי שאף אחד לא ייפגע כמוהם.
עם כמה שג'ורדן רצתה לנקום, הרצון שלה לא השתווה לכעס שאחיה הרגיש. מייק היה גדול מאחותו בשמונה שנים, והכאב שחווה היה גדול בהרבה. הוא עדיין זכר את אותו לילה – את הצרחות הנוראיות של אביו, את מגע ידה האחרון של אמו לפני שארבעה כדורים נורו לחזה, מגינות עליו בגופה שלה. הוא זכר את ההלוויה הנוראית, ועל הרגע שהתפרץ בבכי מול כל חברי הוריו אשר לא הכיר, והוא זכר את העוגה המעופשת שקיבל לכבוד יום הולדתו ביום הרביעי של האבל. חודשים רבים שהתקווה לחיים כבתה במייק, כשהוא נותר שעות רבות שכוב על רצפת חדרו ובוכה במרירות.
מאז שהשניים גילו על כוחותיה של ג'ורדן, הרצון לחיים חזר אל מייק. הוא ידע שהיא התשובה, היא יכולה להיות הדרך להבין לעצור את זה אחת ולתמיד – לא משנה מה הדרך. הוא חייב להגן על אחותו ולעצור את הדבר הזה. כאח ואחות.
צלצול מהיר וקולני קטע את חוט מחשבתו של מייק וגרמה לו להביט בכיס מכנסיו, מוציא במהירות ובסקרנות את הטלפון הנייד שלו. כאילו שכח מכל הסביבה ומהמשימה שלהם, הוא נותר קפוא מול המסך, מביט בזעם בשם הרשום עליו בזוג עיניים חומות.
ג'ורדן הכירה את אחיה מספיק זמן כדי לדעת מתי הוא כועס, ומתי הוא זועם לגמרי. היא כבר ידעה שהדרך הכי טובה לתת לו להתמודד עם החיים זה לתת לו קצת זמן לבד. חוץ מזה, היא לא ממש נהנתה לספוג את הכעס של מייק, אחרי זה הוא היה מתנצל במשך שבועות, וכל פעם זה היה מתיש ומעצבן יותר ויותר.
"אל תדאג, אח." חיוכה הצחור של ג'ורדן נצץ וגרם לחיוך זעיר לעלות על פניו של מייק, אך הוא מחק אותו מיד. זה לא הזמן להנאה עכשיו. "אני אדאג לשני אלה." ג'ורדן חיבקה אותו, אך בגלל שהייתה נמוכה בהרבה, הגיעה עד גובה בטנו בקושי. "כשתתפנה, אשמח לעזרה. בלי הרבצות." במבט אוהב אחרון, ג'ורדן תפסה את רגליה ורצה משם בשיא המהירות, משאירה ענן אבק פצפוץ מאחוריה, הוכחה יחידה לכך שהייתה במקום לפני כמה שניות.
מייק בהה באוויר לכמה שניות, פולט אנחת נוסטלגיה עמוקה מגרונו. "אל תדאגי, אחות." הוא מלמל אל האוויר ושלח מביט חזרה אל מסך הטלפון שלו, שוקל אם לענות לשיחה.
הוא לא ידע למה הוא מתקשר פעם נוספת. הוא כבר הסכים לעזור לו בלית ברירה, ועכשיו הוא ממשיך רק להציק לו. הוא לעולם לא יוכל לקרוא לקווין גראנסר חבר – כמו שהיה קורא לו בעבר, אך גם לא אויב. בליבו היה מעדיף אם לעולם לא היה פוגש אותו, במיוחד עכשיו באמצע המשימה החשובה.
לא לקח הרבה זמן עד שהצלצול הקולני נפסק בעצמו. כנראה גראנסר חטף רגליים קרות, ואולי הוא יבין שמייק עסוק והוא לא יכול להפריע לו כרגע. המחשבה על קווין עומד ליד הטלפון הציבורי ומתחרט שהתקשר כמו ילד קטן גרמה למייק לגחך לשנייה קלה והוא מיהר להכניס את הטלפון שלו לכיס מכנסיו.
מייק הביט באחותו מתרחקת עד שלא יכל לראות יותר את רגליה הקטנות אצות להן במהירות מדהימה, ומיהר להיכנס למכונית הגדולה והלבנה שגנב לפני כמה שבועות. למזלו, מייק עבר את גיל תשע-עשרה לפני כמה חודשים, ולמכונית הייתה תועלת גדולה עבורו.
מייק התיישב במושב הנהג, מעביר את ידו על ההגה הגדול והעגול והתניע את הרכב, מוכן להוציא את כל זעמו על הילד שהצליח להתחמק מהם במשך כמעט חודש, מתכוון לסיים עם המשימה הזאת פעם אחת ולתמיד.
……………………………………………………………..
אנג'י רצה. רצה הכי מהר שרגליה יכלו לשאת אותה. היא דילגה במהירות מעל כל עצם שיכל היה להפיל אותה, קפצה הכי רחוק שיכלה, משתדלת לעמוד בקצב של ריין. עיניה הירוקות שלחו מבטים מבוהלים ללא סוף לריין, מתחננות ללא קול שיעצור ויסביר לה מה קורה. שיערה האדמוני התפזר על פניה והסתיר את שדה ראייתה – דבר שגרם לאנג'י למעוד וכמעט להתרסק על האדמה מספר רב של פעמים, והיא נאלצה להסיט את שיערה אחורנית כל כמה שניות.
היא פחדה להביט לצדדים, מהחשש שתאבד ריכוז ותתרסק על הקרקע- ואז הדבר שגרם לריין לתפוס בידה ולרוץ, יתפוס אותה.
אנג'י התנשמה במהירות ודמעות פחד החלו לנזול על לחייה, עפות מפניה לאחור בעוד היא רצה. היא ניסתה למשוך בידה בחזקה, לנסות לשחרר אותה מאחיזתו הנוקשה של ריין, אך כל פעם שעשתה זאת הוא צעק לעברה משהו לא ברור ומשך אותה בחזקה – דבר שגרם לה למעוד יותר ולפחד יותר.
היא לא ידעה מה קורה או למה היא הכניסה את עצמה. רק לפני כמה שעות עמדה לשקוע בחדרה לחודשיים שלמים וכרגע נותרה נגררת בריצה ע"י נער מואר שכמעט נהרג וחנק אותה בעצמו, בורחים ביחד מאנשים שרודפים אחריו – ויכולים לשים קץ לחייה.
חוסר הידע גרם לה לרעוד מאימה, ובפעם השנייה לחייה, אנג'י הרגישה פחד אמיתי. והיא ממש לא אהבה את זה.
"ריין!" אנג'י צעקה בכל כוחה, מעיפה עוד קצוות שיער אדמוני מפניה וקופצת מעל סלע גדול שעמד בדרכה. "ת-תעצור!"
"ה-הם… הם פה…" קולו המפוחד של ריין נשמע בקושי בזמן שאחיזתו בידה רק התחזקה, דבר שגרם לצמרמורת קלה לעבור בורידיה. "ואסור לנו להישאר."
"מ-מה?! על מה אתה מדבר?!" אנג'י האטה את קצב ריצתה, מנסה לגרום לריין לעשות אותו דבר. "אתה יכול להיות טיפה יותר ברור?"
"כ-כמה אנשים רודפים אחריי כבר במשך.. חודש, בערך?" ריין משך בחזקה בידה של אנג'י והסיט אותה מעץ שעמד לפגוע בפניה. היא החניקה צעקה וחזרה לרוץ בזמן שהביטה בבהלה בגבו של ריין ובשיערו השחור, שהיה הדבר הכי קרוב לפני שיכלה להשיג. "למה אני לא מופתעת-"
"בכל מקרה," ריין שלח מבטים מהירים לצדדים, והצליחה לראות את עינו האפורה והסוערת – רק באותו רגע היא הבינה שהוא פוחד בדיוק כמוה. "עד עכשיו יכולתי לעצור אותם ולברוח. פחות או יותר.."
"ועכשיו?"
"הם יחסלו אותנו ברגע הראשון, ואני לא מוכן שמישהו ימות בגללי."
לרגע אחד, היא כבר לא הרגישה את עצמה רצה. היא לא הרגישה את הרוח המוטחת על פניה ואפילו לא את האחיזה הקשה של ריין בידה. כל מה שהרגישה סביבה היה את הנשימות שלה, נשימות מהירות וכבדות, ואת האמת מחלחלת בה. היא נעצרה במהירות, נוגעת בעדינות בידה ובידו של ריין, ובוהה באוויר בעיניים ירוקות ורחבות.
ריין המשיך לרוץ בלי לשים לב לאנג'י מאחוריו, עד שידו נמתחה בחזקה ומשכה את אנג'י שנפלה על הקרקע ונאנקה. הוא הסתובב במהירות ורץ חזרה לעברה, מביט בה בלחץ מתרוממת באיטיות מן הקרקע, מלטפת את זרועותיה אשר נותרו מעט שרוטות ומעיפה לאוויר מעט חול שנצמד לגופה. ריין גלגל את עיניו בלחץ וניסה לתפוס בידה, אך היא הסיטה אותו ממנה.
"מה את עושה?!"
"אני לא רוצה להיות חלק מזה יותר." אנג'י הביטה בו בעיניים דומעות. היא הסיטה בתנועה אוטומטית את שיערה האדמוני והגלי מפניה והעגיל הקטן והלבן באפה נצץ מעט מקרני השמש. "אני פוחדת."
ריין בהה בה לכמה רגעים, לא יודע מה עוד יוכל להגיד. הוא ראה שהיא רועדת ועורה סמר, למרות החום הכבד, ועיניה הירוקות הביטו בו בכזה חוסר אונים. הוא לא רצה שאף אחד יהיה חלק מזה, זאת הצרה שלו ואף אחד לא צריך לסבול בגללה, אבל עכשיו – אחרי ששני האנשים כבר ראו אותה – הם ירדפו אחריה בכל מקרה. הדרך היחידה להגן עליה זה שתברח ביחד אתו.
"אני מצטער." ריין נשך את שפתו והביט בה בעיניו האפורות בכאב. הוא תפס במפרק ידה והיא בלעה רוק בתגובה. "הם כבר ראו אותך. הם ירדפו אחרייך, איתי או בלעדיי." ריין נאנח והשפיל את פניו. "אין לך ברירה-"
"לא! יש לי!" אנג'י מיהרה להתרחק כמה צעדים לאחור. "זה הכל באשמתך! לא הייתי צריכה להקשיב לך!" עם כמה שרצה להקשיב לפטפוטיה של אנג'י, דבר מסויים תפס את זווית עיניו. ריין ראה ענן אבק רחוק נישא ברוח לכיוון השניים ונותר בוהה בו ומתעלם לגמרי מאנג'י, דבר שגרם לה להתעצבן ולרקוע ברגלה.
"אתה מקשיב לי בכלל?!" הענן התקרב והתקרב וריין כיווץ את גבותיו. הוא גיחך כמעט מהמחשבה שהענן הזה מזכיר לו קטע פתיחת קרב בסרטים מצויירים ישנים, עד שראה מרחוק זוג רגליים קטנות וחיוכו נמחק לגמרי. "אני הולכ-"
"הם פה."
במהירות, אפילו בלי לשאול אותה, ריין תפס בגופה של אנג'י ומשך אותה לכיוונו. לאחר שנגררה לעברו הוא תפס ברגליה והרים את גופה, כדי שרגליה היו צמודות לאגנו וראשה היו מעט גבוהה משלו. הוא קפץ במהירות, דבר שגרם לאנג'י לתפוס את כתפיו ברפלקס ילדותי, ומיהר לרוץ משם.
"מה אתה עושה?!" אנג'י התחילה לצעוק באוזנו, אך הוא הפסיק להקשיב לה מהרגע שראה את אותו ענן אבק. "אסור לך לקחת אותי לאן שתרצה. תוריד אותי עכש-"
"ומה תעשי, הא?" ריין קפץ פעם נוספת ומפחד הנפילה אנג'י הצמידה את גופה אל גבו, מלפפת את ידיה סביב גרונו. "המשטרה לא תגיע אליי, אם לא שמת לב."
"אני לא רוצה להיות יותר חלק מזה…" אנג'י ייבבה וחיבקה בחזקה את גרונה של ריין, כמעט חונקת אותו, בזמן שקברה את ראשה בערפו ובכתה בשקט. הוא לא ידע למה היא עשתה את זה, עד עכשיו היא הייתה כזאת קשוחה, אך צבט לו בלב לדעת שהיא ככה. הוא לא התכוון שזה יקרה. "תקשיבי, אני מצטער," ריין מיהר להביט אחורנית בחיפוש אחר האנשים שעקבו אחריהם, וברגע שראתה את הענן מתקרב יותר ויותר, הגביר את קצב ריצתו. "אבל אם לא נברח מכאן עכשיו, הם עלולים לפגוע בשנינו, ואני לא מוכן שמישהו ייפצע בגללי."
הוא שמע את אנג'י בולעת רוק והרגיש את ראשה מהנהן, נגרר בעדינות על שלו. "אבל אני צריך שתעזרי לי, ותגידי לי איפה הם."
"ב-בסדר.." הוא הרגיש בנשימותיה האיטיות שלי אנג'י על ערפו, מנסות לגרום לה להירגע, דבר שגרם לחיוך קטן להימתח על פניו. "יש לך מזל שעברתי בסביבה. היית נהרג ממזמן."
"אז מזל שעקבת אחריי עד לפה."
הוא לא היה צריך להביט כדי לדעת כמה פניה של אנג'י האדימו. היא נשכה את שפתה בחיוך קטן ולחייה האדימו מאוד, כך שאפילו נמשיה בקושי נראו לעין. "א-אבל איך ידעת?"
"מכירה את המכשיר הזה שנקרא מכונית?" ריין הרים את מבטו אליה כמה שיכל ומבטיהם הצטלבו, דבר שגרם לאנג'י להסמיק עוד יותר ולריין לחייך בניצחון. "יש להן דבר מאוד מוזר שמחובר אליהן – קוראים לזה מראה. זה עוזר לך לראות מי מאחוריך בקלות."
כבר שנים ארוכות שריין היה שקוע בפחד, בשנאה עצמית ובחוסר תקווה. הוא תמיד שנא את עצמו על כך שהוא 'מקולל' ועל הכסף שהוא לקח לאנשים מסכנים שלא הכיר, הוא תמיד פחד מכל אותם מפגשי אלימות שגררו אותו לתוכו, לכל הפציעות שחטף במשך השנים וכבר ממזמן שכח לקוות לעתיד טוב יותר – אבל באותו הרגע, כשריין גרם לאנג'י להסמיק והצליח לגחך, להתנתק מכל הפחד מסביבם אפילו לשנייה אחת קטנה, גרמה לו לחשוב שאולי הוא לא אבוד כל כך. שאולי הוא עוד יוכל להיות מאושר.
"אתה יודע," אנג'י נאנחה והתרוממה מעט בניסיון למצוא תנוחה טובה יותר ושיערה האדמוני נפל על כתפיו של ריין. "אתה הדבר הכי מעניין שקרה לי הקיץ. אבל שלא תחשוב לא נכון – הייתי מחליפה אותך במזגן בלי לחשוב פעמיים."
"גם אני הייתי מחליף אותך באיזו חופשה טובה, ג'ינג'ית."
היא הצליחה לצחוק, מה שגרם לו גם לצחוק בחזרה. הוא היה חייב להודות – לפחות לעצמו, שכבר מזמן הוא לא השתחרר ככה, דבר שהיה מאוד מוזר, כי רק הכיר אותה לפני כמה שעות לפחות. הוא כבר רצה לברוח משם, כדי שיוכלו רק להמשיך לדבר – הוא רצה לדעת עליה עוד, וידע שגם היא מתעניינת בעבר שלו. חלומות בהקיץ המשיכו לאפוף את מחשבותיו של ריין עד שמכה חזקה בכתפו העירה אותו ממחשבותיו. "ז-זה פה."
לא לקח לו יותר מכמה שניות עד שתפס בחזקה ברגליה והגביר את קצב ריצתו. "תחזיקי."