מסובכת – פרק 3 – סבתא

״את הרצח של ההורים שלך אני כבר מכירה. הם נרצחו בבית שלכם ולא מוצאים עד היום את הרוצח… את לא צריכה לספר לי על זה. תגיעי בבקשה לפרטים החשובים.״ השוטרת אמרה לי בטון חסר סבלנות.
״אמרת לי לא להחסיר פרט״ הרמתי מעט את קולי.
היא התעלמה ואני המשכתי..

*************

המראה הקשה ביותר שראיתי מימי היה המראה במרפסת בבית שלנו באותו יום עם דניאל .
הוריי האוהבים,ללא רוח חיים.
כל התשאולים הארוכים במשטרה והלילות שכמעט ולא ישנתי בהם היו לשווא כי בסוף הרוצח לא נמצא כלל. אפילו אנחנו לא קרובים ללמצוא אותו.
כמה ימים לאחר הרצח ולאחר שסוג של ישנתי בתא במשטרה,סבתא שלי התקשרה.
כמה שוטרים אמרו לי שהם יודעים שזה קשה והם יודעים מה אני עוברת והוסיפו שאני לא יכולה להשאר בתחנה יותר ואני צריכה לעבור לגור אצל סבתא שלי.
לא הם לא יודעים מה אני עוברת. אפילו לא קצת.
סבתא גרה כמעט 4 שעות נסיעה מאיתנו.
הבנתי שזה או לגור איתה ולהיות רחוקה מכל מה שהשגתי עד היום בחטיבה ובתיכון,לעזוב את כל החברות שלי,ויותר חשוב – את דניאל שלי,או להשאר לישון בתחנת משטרה שעכשיו גם מגרשת אותי.
לגור ברחוב יותר מפחיד אותי מלאבד את החברים שלי.
ואני יכולה תמיד לבקר אותם והם אותי..
ניסיתי לעודד את עצמי,אך ללא הצלחה.
ואחרי כל זה עדיין הייתי חזקה.
ברור שמהמקרה עם הוריי נשברתי,אבל זה שבר שאי אפשר לתקן.
שבר שאפשר לתקן אבל שבר כואב במיוחד הכה בי כשדניאל אמר שהוא ׳לא מאמין ביחסים בשלט רחוק׳.
זו הייתה נקודת השבירה השנייה שלי בימים האחרונים.
השלישית הייתה כשחברותי הטובות,או לפחות כך חשבתי,בכו קצת בכי צבוע ולא טרחו לארגן לי מסיבת פרידה או לייבב על כמה שהן יתגעגעו או שהן יבואו לבקר. אבל את השבר הזה אני עומדת לתקן במהירות כשאגיע לסבתא. אני יהיה בבית ספר חדש , ימצא חברות חדשות , ו..דניאל חדש.

***********

״וכשהגעת לסבתא שלך ושהיא שלחה אותך לגור בפנימייה איך הגבת?״ השוטרת שאלה אותי,מחכה לתשובה,כיאילו היא צופה בסרט מתח.
״סגרתי את עצמי בחדר.. אבל לבסוף הסכמתי.. הרי איזה ברירה יש לי? אשמתי שסבתא שלי גרה בחור שהבית ספר הרגיל היחיד שיש בקרבתו זה שעה וחצי נסיעה? אז בסוף הסכמתי לפנימייה המחורבנת הזו שניהייתה לבסוף כמו הבית השני שלי״.

************

״פשש חדשה״ מילמלו שתי בנות לבושות בבגדים שחורים שעברו על ידי במהירות.
״שלום אלי. ברוכה הבאה לפנימיית אודל.״ עמדה לפתע מולי אישה בערך בגיל 40,הסקתי שהיא המנהלת.
״קוראים לי אלינור…״ זה מה שהצלחתי להוציא מפי.
״מצחיקה שכמותך״ גיחחה ״קוראים לך אלי. כי אני אמרתי״ לפתע קולה התגבר אבל במהרה היא חייכה אליי חיוך גדול.
״אני אודל,״ היא מילמלה. באמת ? לקרוא לפנימייה על שמך?
נער שבערך בגילי עבר לידינו והמנהלת תפסה בידו והמשיכה לדבר ״וזה טום. הוא יכיר לך את המקום.״
טום היה גבוה ומחוטב והיה לו שיער חום כמו שלי,הוא היה לבוש בגופיה שחורה ומכנס קצר שחור. לבוש דומה לבנות ממקודם.
היה נראה שממש אין לו זמן או כוח אליי אבל הוא בכל זאת חייך אליי חיוך קצת צבוע והוביל אותי להמשך המסדרון.
עברנו ליד ארבע דלתות , כל אחת בצבע שונה , אבל בצבעים עצובים – שחור,אפור..
מהדלתות האלו נשמעו קולות של שירה , מוזיקה נחמדה שעושה חשק לרקוד , ודיבורים שהיו נשמעים לי כמו הצגה.
לאן סבתא שלחה אותי? פנימיית כשרונות? גיככחתי לעצמי.
״אז אלי.. במה את טובה?״
התעלמתי מזה שלא הבנתי איך הוא יודע את השם שלי.
״מזאת אומרת טובה ?״
״שירה,ריקוד,ציור…״
״נראלי שאני רוקדת טוב..״
״טוב לא מספיק״ הוא מילמל.
״מספיק למה״ צחקתי.
הוא הסתכל עליי במבט רציני והוביל אותי לחדר כל שהוא שקצת אחר מהחדרים האחרים.
״כאן את הולכת לבלות הרבה זמן״
כשהוא פתח את הדלת של החדר הזה לא הבנתי כלום.
״כאן את תלמדי להיות טובה. ואני לא מתכוונן לריקוד…״