פרנואידית- פרק א'
שכבתי בחדר הלבן הקודר של בית החולים "איכילוב", כשדני לידי, מחזיקה לי את היד, מתפללת לשלומי, כשפניה דומעות ובעיניה מבט שבור "שרון, את חייבת לנצח את זה, שרון, תעברי את זה כבר!" היא מתייפחת ורועדת.
"די… תפסיקי לבכות.." מלמלתי בקושי, מחוברת למכונת ההנשמה.
"אל תדברי" אומרת בתקיפות ליאת, האחות שבזה הרגע בודקת את מצב בדיקותיי "אסור לך להתאמץ, את סתם מכאיבה לעצמך" אמרה לפתע ברכות. גם לה הייתה בת בפיגוע.
"כוא.. כואב.. כואב לי שדני.. שדני בוכה.." אני ממלמלת בקושי, מתקשה עוד יותר לנשום כאשר דמעה מפלחת לה את דרכה על פניי, דני בוכה!! המחשבה הזאת כל כך, כל כך הכאיבה לי!
"איך כל זה קרה בכלל?? אם לא היינו הולכות לנמל הארור ההוא בגלל ים! אני לא הייתי נחתכת והיא… ושרון לא הייתה בסכנת חיים!" היא המשיכה לבכות, מכסה בידה השנייה את הצלקת שכמעט נעלמה מהתפרים שלה, שבכתף. היא המשיכה למרר בבכי ולקלל את זה שפוצץ את המקום שבו היינו, ביום בו כל החיים שלי ושלה התהפכו ב-360 מעלות.
לרעה.
ממש לרעה. קולה של דני הבוכייה נכנס לאוזניי ועורר אותי. כל כך כאב לי עליה, על כל הדמעות שהיא שורפת עליי.
"די! אל תבכי!" אני ממש זועקת במאמץ רב "כואב לי שאת בוכה יותר מהכאב הפיזי שלי!" אני זועקת או צועקת. ממש על התפר.
הרופאים הגיעו בריצה "אל תצעקי! זה יעלה לך ביוקר! זה פוגע לך בבריאות…! וזה.." הם ממשיכים לדבר בלי שאני מקשיבה. לא רוצה יותר לשמוע את הנאום הזה.. מה הם חושבים? שגם ככה לא כואב לי על דני ועליי? מה הם חושבים, שאני שמחה לשכב פה? שאני מאמינה שזאת ממש מתנה, לשבת פה ולהילחם על החיים שלי? כמה דמעות שורפות יורדות מעיניי ומתגלגלות להן על לחיי, הרופאים מפסיקים לדבר בהדרגה. אחד אחריי השני.
דני ממשיכה לאחוז בידי, כאילו זה הדבר היחיד שמחזיר אותה לקרקע. או יותר נכון למציאות הארורה הזאת.
כאב חד פילח את ריאותיי. התכווצתי מכאב.
"זוזי!" ממש צעקה ליאת לדני "אנחנו הולכים לעשות לה ניתוח, בתקווה שזה יציל אותה!" שמעתי אותה צועקת ומזרזת את הרופאים.
דקירה קטנה דקרה את ידי. שקעתי לתוך סערה של טשטוש, נעימה מאין כמוה. חולמת על אותו היום הארור בו חיי, השתנו.
הזיכרון הראשון שלי מהיום הזה, היה בבית של דני. שבו קרה משהו כזה:
איך הגעתי למצב הזה, לעזאזל?! שאלתי אז במוחי, בטוחה שזה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לי,
אין לי אפילו בגד אחד נורמאלי למסיבה של ים!!
"דני, ממוש" אמרתי בטון מתפנק "אולי בא לך.."
דני קטעה אותי ישר "להשאיל לך בגדים?" שאלה מבודחת "למה זה לא מפתיע אותי?"
"לא יודעת…" התחמקתי "אולי בגלל שזאת הפעם השלישית השבוע?" חייכתי אליה.
היא עזבה את ספרה והתרוממה ממיטתה "או קי. אבל מה את צריכה?" שאלה.
פזלתי אל עבר חולצת הבטן השחורה החדשה שקנתה והג'ינס סקיני כהה, שנח לו על המיטה המבולגנת.
"אין סיכוי!" קבעה, "זה התכנון שלי!" אמרה ומיהרה לחטוף את החולצה ואני זינקתי על הג'ינס
היא רדפה אחריי בכל החדר המרווח שלה, מנסה לחטוף את הג'ינס שבידיי, בעוד שאני מנסה להתחמק ולא ממש הולך לי. לא סתם היא זכתה מקום ראשון בתחרות הריצה השנתית של תל אביב.
היא דגדגה אותי וגרמה לי לעזוב את הג'ינס, נותנת לו לצנוח ארצה.
"יש!!" צעקה דני בעוד שאני כמעט נחנקתי מצחוק "השגתי את הג'ינס!" היא רקדה.
דני לא ממש יודעת לרקוד… היא יותר נראתה כמו הבובה המשוגעת בחנות הצעצועים בטיילת באילת.
כאילו ששתתה לפחות בקבוק אחד של אלכוהול.
הריקוד הסוער שפצחה בו, לא ממש עזר לי עם הצחוק המוטרף שלי. יצאו לי קולות מוזרים, כמו סוס נוהם ודני, הסתכלה עליי, כיצד אני מתמוטטת מצחוק ופתחה בצחוק שהתחיל כמו צרחה.
הבטן כבר כאבה לי.
"די!!" צרחתי תוך כדי הצחוק.
"הבטן כואבת לי," אמרה דני ואחזה בבטנה. אך היא סיימה את מצעד הצחוקים שהחלנו בו.
הטלפון שלי צלצל. דני חייכה לאור הכתוב "ים" קראה בהתרגשות וממש דחפה לידיי את הטלפון.
מרוב התרגשות הפסקתי לצחוק ועניתי.
"אהלן" קרא ים "מה קורה?" שאל
"אחלה." השוותי לקולי טון של אדישות למרות שנורא בא לי לצרוח מאושר! ים-מתקשר אליי!!!
החיים יפים! חשבתי.
כל כך טעיתי, לא בגללו, אלא בגלל הדברים שאמר לי. בלי האשמות, אבל בגללו הכל קרה. הכל.
"את ודני באות למסיבה היום?" שאל ושמתי על ספיקר
"בבבטטטחחח!" צרחה דני.
"אה. הלו דני." אמר והוסיף "היום בנמל אני מארגן מסיבה רק לחבר'ה שלנו, לא לכולם" אמר והנמיך את הטון "בנמל, אתן. עוד שעתיים. ב-11." אמר כאילו אין שום מצב שנסרב. ובאמת לא היה.
כמה חבל.
כמה חבל שלא חשבתי על זה שוב.. כמה חבל שהלכתי לשם.. כמה חבל שעניתי לו… כמה חבל ש.. ש.. שקמתי בבוקר באותו יום ארור.
"סגור" עניתי בשם שתינו.
"תבואו עם הבגדים של המסיבה עליכן. אנחנו נוסעים ישר אחריי המסיבה הזאת, למסיבה האמתית באמת!" הוסיף.
"סבבה," עניתי "יאללה ביי" לא חיכיתי לתשובה וניתקתי.
"טוב," לא נתתי לה לשמוח יותר מידי "מה אני לובשת?" שאלתי וצנחתי מודאגת למיטה.
כן, זה הדבר שהכי הטריד אותי או הפחיד אותי בתקופה ההיא. אפילו להיכנס לבית קברות הייתי מסוגלת, אבל אם אין בגד מהמם ליציאה כלשהי, חרב עולמי.
כמה זה שונה היום.
נחזור לסיפור:
דני חייכה בממזריות ושלפה מארונה, חולצת בטן בצבע תכלת, שהדגישה את העיניים הכחולות שלי והשיער השחור, וג'ינס בהיר משופשף כמו שלה רק בצבע תכלת בהיר, בהיר שהדגיש את הגזרה הדקה, דקה שלי.
השתחלתי פנימה, קופצת על דני, מנשקת ומחבקת אותה. נראיתי מ-ד-ה-י-ם-!
גם דני נראתה נפלא. החולצה הדגישה את השיער הבלונדיני שלה (הוא טבעי!) ואת גזרתה, הזהה לשלי.
"יצאנו?" דני שאלה.
אספתי את דבריי והתבשמתי "ברור!" עניתי בחיוך.
עלינו על האוטובוס, ואיך לא? נרדמנו.
בחור בגילנו, שביקשתי ממנו להעיר אותנו מתי שנגיע לנמל, נגע בידי בעדינות וחייך אליי כשהתעוררתי. חייכתי אליו והערתי את דני "תודה" אמרה וחייכה. שימות העולם, ואני לא אהיה מנומסת! חשבתי, יאללה! מה קרה?!
ירדנו. הבחור ליווה אותנו לדלת. ראיתי את ים וכל החבר'ה מהצד השני של הכביש, אחזתי ביד דני ושתינו צרחנו אליהם. שידעו שהגענו. הבנים שרקו לנו והבנות צרחו אלינו בחזרה.
עמדנו לחצות את הכביש. היו, מלא מלא מלא מלא אנשים. פתאום הבחנתי במישהו לבוש שחור עם חוטים שיוצאים מתרמילו. הוא עמד ליד דני. מחבל, חשבתי. עמדתי לצרוח, אבל הוא כבר עמד לפוצץ את המטען ידעתי שלא נספיק לרוץ ודני תפגע. דחפתי אותה מאחורי, מסתירה אותה, כשפני מופנים למחבל. הוא הביט בפניי וצחקק לו ברוע "להתראות, ילדה יפה" הוא נגע בפניי.
קפאתי. זה היה הבחור מהאוטובוס.
-המשך יבוא-
תגובות (0)