פניתי לדרך שגויה פרק 5- חלק ראשון

האמיצים אולי לא יחיו לנצח – אבל הזהירים לא חיים בכלל."
תמיד הייתי שייך לזהירים לא הייתי אוהב להיות תחת סכנה, אבל שיצאתי למסע הזה הבנתי שעכשיו אני חייב להשתייך לאמיצים למרות כל הסכנות שהיו. עכשיו הסכנה הגיעה.

-דני-
הדלת נפתחה. נכנסנו אל תוך הבית.
"יש פה מישהו?" שאל בני בקול מפוחד.
אולי מי שגר פה לא מבין עברית" אמר דרור לבני בקול לועג, וגלגל את עיניו.
"Is there anyone here" פעל בני לפי דבריו של דור.
"בואו נצא מפה, אולי נכנסנו לדירה לא נכונה" שיערתי.
נאנח דרור מייאוש. התחלנו ללכת לכיוון הדלת.
"אל תזוזו" אמר בקול פוקד.
הסתובבנו אל הקול הנשמע ואמרתי"אתה גר כא…" הבטתי בבנאדם וראיתי אותו מכוון אקדח לכיווני.
"אנחנו באמת חייבים להפסיק להיקלע למצבים האלו" אמר בני בציניות, והרים את ידיו.
"מי אתם?" שאל הבנאדם בכעס.
כולם שתקו ונראו מפוחדים.
"דברו" צעק הבנאדם בקול פוקד.
"אולי אם תוריד את האקדח זה יהיה יותר קל" אמרתי במהירות ונראיתי לחוץ.
"חשבתם שתתפסו אותי לא מוכן?" שאל הבנאדם וחייך.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר ואף אחד לא שלח אותנו, אני רק מחפש מישהו בשם מורדכי
זה הכל" הסברתי.
"אז כן שלחו אתכם אלי" הרים את קולו בכעס, והטעין את האקדח.
נראו בני ודרור מבוהלים.
"אני נישבע שאין לי מושג על מה אתה מדבר" התקשיתי לנשום מהלחץ.
"אז איך אתם יודעים את השם שלי?" שאל בקול לא מאמין.
"אתה מורדכי?" נעשיתי רגוע יותר והרגשתי תקווה.
"מי אתם?" שאל בקול בודק, וכיוון את מבטו לכיווני כסימן ששאלתו מופנת אלי.
"אני…אני מכיר אותך" גמגמתי מהפחד מתגובתו.
"מי אתה?" שאל בנהימה.
"הכרת פעם מישהי בשם דורית?" בדקתי אם הגעתי לאדם הנכון.
"אתה מכיר את דורית?" חזר דרור על דבריי.
הסתכל בני על דרור במבט מזלזל.
"תעופו מפה" אמר בקול רגוע יותר.
"אתה לא רוצה לדעת מי אנחנו?" שאלתי.
הזיז מורדכי את האקדח הצידה. לחץ מורדכי על ההדק. נפלתי מהבהלה.
"תסתלקו מכאן" כיוון את האקדח לכיווני. נראו עיניו כועסות.
"בוא נעוף מפה" צעק בני מהלחץ, ומשך את חולצתי.
התחלנו לרוץ.

-דני-
"אתה באמת עוזבים אותי?" שאלתי בקול מאשים, ועייני התחילו לדמוע.
"אתה יכול בכלל לאשים אותנו שאנחנו הולכים?" שאל דרור. משך דרור את ידית המזוודה והחל ללכת לכיוון הדלת.
"חכה שנייה" קראתי לעברו של דרור, וסימנתי לו לחכות. נעצר דרור. הסתובב דרור לכיווני."עד שהצלחנו סוף סוף להגיע אליו, שחמש שנים אנחנו מנסים למצוא רמזים לאיפה הוא גר, מצליחים להגיע למקום הגרוע הזה ולמצוא אותו, אז עכשיו אתה מוותר?"ניסיתי לגרום לו להבין שהוא עושה טעות.
"כן" לחש דרור באדישות.
"זה טעות" הרמתי את קולי כדי להבהיר את דבריי.
"לא, זה לא" פסק. "הטעות היחידה זה שהסכמתי לבוא איתך" אמר ויצא מהחדר.
הביט בי בני ולחש בגמגום"אני…מסכים איתו."
הוסיף"זה קשה לי לעבור את זה שאפילו דרור לא רוצה בזה, זאת אומרת יכלנו למות היום."
השקט שהיה בינינו רמז שבני צודק. משך בני את ידית המזוודה ויצא מהחדר. טרק בני את הדלת. לקחתי את כוס הזכוכית המונחת על שידת הטלוויזיה וזרקתי על הדלת מתסכול ועצבים. שמע בני את התנפצות הזכוכית, הבין את כעסי והמשיך ללכת.

-בני-
"היה עדיף שהיינו מעברים את הלילה במלון שלנו ולא מבזבזים עוד כסף על מלון אחר" אמרתי בקול מאשים.
"אתה צודק" הסכים דרור לדבריי.
"אני פשוט חושב שגם ככה בקושי נשאר לנו כס" המשכתי להסביר.
"שתוק כבר, אל תאריך כל דבר" התעצבן דרור ונגע בראשו כסימן לחוסר סבלנות.
התעלמתי מדבריו ושאלתי עוד כמה זמן הטיסה?"
הוציא דרור את הטלפון מהכיס והשיב"חצי שעה." הוסיף"מה קרה לשעון שלך?"
"התקלקל" השבתי.

-דני-
עבר חודש שלם מאז שאמא שלי אישרה לי לצאת למסע הזה. אבל נשאר לי רק יומיים להיות בני יורק או במילים אחרות להגיד למורדכי המסוכן שהוא אבי. אחרי שאתמול בלילה בני ודרור עזבו אותי זה הולך להיות הרבה יותר קשה. פתחתי את דלת החדר…בני ודרור הופיעו מולי.

-פלשבק-
נעצר דרור לפני המעבר לטיסה.
"אני לא יכול לעזוב אותו" לחש דרור.
-סוף פלשבק-

-דני-
חייכתי חיוך של שמחה ואמרתי"הולכים להגיד לו שאנחנו הילדים שלו(אני ודרור).
"כן" אמר דרור בקול צרוד ומיובש.
חייך בני.

-דני-
הגענו אל חצר ביתו.
"אמרתי לכם לא לחזור" יצא מורדכי אבי הביולוגי מתוך העצים ושלף אקדח.
מיהרתי להגיד"אנחנו…" פגע ירייה בעמוד חשמל ליד ראשי. התחלנו לברוח במהירות שאבי הביולוגי מורדכי רודף אחרינו.

-דורית-
הלכתי אל הסלון אוחזת בבטני מתקשה לנשום.
"אמא את בסדר?" שאלה בתיה בדאגה. הוסיפה "את נראית חיוורת."
"דני" אמרתי ללא היגיון והתחלתי להתקשות לנשום.
"אבא" קראה בתיה בבהלה.
"מה קרה?" שאל רון.
"דני" צעקה אמי בפחד ונפלה על הרצפה.
ניגשו ביתה ורון אליי במהירות. ליטף רון את שערי.
"דני" התאמצתי לומר. עיניי נעצמו.

-דני-
הגענו למבוי סתום. ככה הגעתי למצב שאבא שלי מכוון אקדח לכיווני.
"אתה באמת מסוגל להרוג את הבן שלך" שאלתי בקול מפוחד ולחוץ שידיי רועדות.
לחץ אבי מורדכי על ההדק. נשמע קול חזק.
הכדור נורה מהאקדח.
החיים הם לא בעייה שצריך לפתור, אלא מציאות שצריך לחוות." בגלל המשפט הזה הגעתי למצב הגרוע הזה שאני הולך למות.
הכל פתאום הפך ללאט, אני רואה את הקליע מתקרב אלי באיטיות. תמיד חשבתי שלפני שאני ימות החיים יחלפו על פניי אבל חשבתי רק על דבר אחד איך המשפחה שלי תשרוד את המוות שלי.
הקליע חדר אל תוך הבטן שלי. נשענתי על הקיר והתיישבתי באיטיות שבטני מדממת. אחי וחברי הטוב מביטים בי בבכי.
"בבן שלך" קלט אבי מורדכי מי אני.
"דני?" שאל את עצמו.
נפל אבי מורדכי מרגליו.