פניתי לדרך שגויה פרק 4

האנשים שהצליחו מול תנאים שנראו בלתי אפשריים הם אלו שפשוט לא יודעים איך לוותר."
התנאים שלי מוגבלים מאוד. נשארה לי אופצה אחת הכתובת שהבנאדם נתן. אם היא בכלל נכונה.

-דני-
הייתי עצבני ומותש מהמצב. רציתי זמן קצת לעצמי, אז הלכתי לשבת בבר. נכנסתי אל המועדון. המוסיקה לא הייתה רועדת. זה לא היה בר אם הרבה אנשים. התיישבתי בשורת הדלפק.
"Can I get a beer please" שאלתי את הברמן.
"How old are you" שאל הברמן בקול בוחן.
הוצאתי את תעודת הזהות שלי. הביט הברמן בתאריך הולדתי. הנהן בראשו כאישור להסכמה. הלך הברמן למזוג לי את הבירה. ניגשה בחורה יפה אל הבר. התיישבה לידי הבחורה. המבטים שלנו נתקלו זה בזה. חייכתי חיוך מזויף. הברמן הניח את כוס הבירה על הדלפק.
?"What do you want' שאל הברמן את הבחורה בחיוך.
"If whiskey three ice cubes in motion" השיבה הבחורה בחיוך.
"A good choice" החמאתי לה.
"בדרך כלל ישראלים לא באים לפה" אמרה הבחורה.
"מה את ישראליה?" שאלתי בקול מופתע, ונראיתי המום. "איזה מגניב" הוספתי בחיוך.
הניח הברמן את הוויסקי אל הדלפק.
"למה ישראלים לא באים לפה?" שאלתי מנסה להבין.
"זה מקום שקט, שבאים לפה רוצים ללכת למקום יותר…מעניין" הסבירה את דבריה בצורה לא מובנת. "אז זה מוזר" ניסתה לרמוז משהו.
"מה מוזר? שאלתי בחוסר הבנה.
"שאתה באת דווקא לבר הזה" השיבה.
שתקתי.
"אתה באתה לטיול?" שאלה בהתעניינות.
"כן" שיקרתי במצח נחושה.
"איפה כבר יצא לך לטייל?" שאלה בקול בודק.
"הרבה מקומות…אה…בכל מיני אתרי תיירות" אלתרתי.
"הבנתי…אז לא באת לטייל, אתה עובד פה או משהו?" שאלה.
"בוא נגיד שבאתי לברר פה משהו" הרמתי אתקולי בגלל הגברת המוסיקה.
"לברר? זה נשמע מוזר" חייכה חיוך מזלזל.
חייכתי "זה נשמע טיפשי נכון?" שאלתי שאלה רטורית.
"קצת" שיקרה בחיוך.
לגמתי שלוק מכוס הבירה.

-דני-
הבוקר הגיע. התעוררתי מלא אדרלין. הבנו שהמסע הזה לא יישתלם לנו במוניות וגם לא יהיה נוח. לכן דרור הלך והשכיר רכב. הוא היחידי שיש לו רישיון. התחלנו לנסוע.

"אתם חושבים הפעם שאנחנו נוסעים למקום הנכון?" שאלתי מהורהר.
"אי אפשר לדעת" אמר דרור, ונשמע חסר תקווה. "אבל מה שכן דני…שאם אחרי זה הוא לא יהיה שם, אני מפסיק לחפש" אמר דרור בקול מאיים
"זאת החלטה שלך" אמרתי.

-דורית-
ישבתי על הספה. צופה בטלוויזיה ומוכנה לעבודה
"את לא יכולה להמשיך להיות ככה" הופיע רון פתאום.
"אתה לא אמור לצאת לעבודה?" התעלמצי מדבריו.
נאנח רון מייאוש ואמר בקול מעודד"הכל יהיה בסדר. אני יודע את זה."
"אתה לא יודע כלום" פסקתי בכעס.
קמתי ממקומי בעצבים ניגשתי אל רון.
"אתה רק חושב שאתב אולי יודע משהו" נהמתי בכעס, והנחתי את האצבע על ליבו. "אתה לא יודע כלום" כעסתי, והלכתי אל חדרי שאני נתקעת בכתפו.

-דני-
אחרי נסיעה ארוכה של שעתיים. הגענו למקום. הפעם זו לא הייתה שכונה מלא באנשים מפחידים. אחה שכונה עשירה וגדולה.
"זה מקום של מיליונרים" אמר בני בהתלהבות, והביט סביבו.
"פה אתה לא צריך להיות עשיר כדי לגור בווילה, ככה הדירות הולכות" הסביר דרור לבני.
"יש בעיה אחת" אמרתי.
"מה עכשיו?" שאל דרור בטון עייף.
"אנחנו יודעים שהוא גר בשכונה הזאת, אבל לא יודעים איזה קומה ולא איזה בניין.
"אז נשאל מישהו" אמר דרור בהתנשאות, ופרש את ידיו לצדדים.
חייך בני.
עברה אישה ברחוב.
"Excuse me!" קרא בני לעברה.
נעצרה האישה ושאלה בנחמדות "yes?"
"Do you know anyone named Mordechai"
שאל בני בחיוך, וסימן לי להביא את התמונה. הראה בני את התמונה לאישה.
"Surely Mordechai Saban He's lived there" אמרה האישה בחיוך והצביעה על בניין גבוה.
"היא צודקת לאמא שלי קראו סבן בנישואים הקודמים" הצדקתי את דבריה. נראיתי שמח.
"?What floor is live?" שאל דרור מלא תקווה.
"Second floor apartment seven" סיימה בחיוך.
"יש בואו" אמרתי בשמחה
"thank you" אמר דרור בחיוך,והחל לרוץ אחרינו.
הגענו אל הבניין. פתחנו את דלת הבניין. לובי הבניין היה נראה מפואר ויפה לא היה אפשר לפספס אותו. עלינו במעלית. הגענו אל הדלת.
"אתה מוכן?" שאלתי את דרור, ונראיתי לחוץ.
הקיש דרור על הדלת מרוב לחץ. לא היה מענה. הקשתי פעם נוספת על הדלת. שוב לא היה מענה. הקיש בני בחוזקה יותר על הדלת. נפתחה הדלת מעצמה. הבטנו אחד על השני…