פניתי לדרך שגויה פרק 1

קודם כל אני חייב להגיג שלא כתבתי פה הרבה זמן ואני לא יודע אם הקוראים שלי עדיין נמצאים פה. בקיצור חזרתי לכתוב אחרי תקופה די ארוכה שלא הייתי פה. את הסיפור הזה רציתי לכתוב מזמן אבל לא יצא לי. הסיפור הזה יהיה סיפור שתהנו ממנו.

"שינוי הוא החוק של החיים. אלה שמסתכלים רק על העבר וההווה יפספסו בוודאות את העתיד."
בחיים לא הייתי מסכים אם המשפט הזה, אבל עכשיו עכשיו אני יודע שהוא נכון.

-דני-
"רוצו לפה" צעק דרור בלחץ, וסימן אם ידו.
פנינו לתוך סמטה חשוכה שהבנאדם הזה ממשיך לרדוף אחרינו, שהוא אוחז בידו אקדח, אנחנו ממשיכים לרוץ ללא הפסקה שכמעט ולא נותר לנו אוויר, אני מביט לצדדים ורואה שהגענו למבוי סתום, הוא עוצר מולנו ומכוון את האקדח לכיווני, אני רואה את דרור אחי מפוחד ורועד, אני רואה את הפנים של דן מביעות חרטה שהוא יצא איתי למסע הזה. אני מתקשה לנשום אבל לא בגלל שאני מפחד אלא בגלל שהבנאדם שמכוון אלי אקדח הוא אבא שלי, האצבע שלו מונחת על ההדק.
"אתה באמת מסוגל להרוג את הבן שלך?" שאלתי בקול כועס ומפוחד שידי רועדות.
אבל בשביל להבין איך הגעתי למצב הזה שאני עומד מול אבא שלי והוא מכוון אלי אקדח צריך להתחיל את הכל מהתחלה.

-חודש לפני כן…-

-דורית-
"אתה צריך לקום" אמרתי בייאוש.
התיישב דני על מיטתו בעייפות, שפשף את עיניו, סידר את שערו.
"ממתי את מעירה אותי?"שאל דני בעייפות ופרש את ידיו לצדדים.
"אני צריכה שתקני לי משהו מהמכולת לפני שאתה הולך" אמרתי בחיוך.
"גם אני צריך משהו ואת לא נותנת לי אותו" רמז דני.
התיישבתי לידו בייאוש, משכתי בכתפי. לא היה לי כוח לנהל איתו שוב את השיחה הזאת.
"אני יודעת מה שאני עושה" לחשתי ברוגע.
"זה לא משנה, אין לך זכות לשים לי צו יציאה מהארץ." אמר דני בכעס.
"יש לך פה אבא שמגדל אותך" התקשיתי לומר זאת.
"זה נכון שהוא מגדל אותו וזה נכון שהוא עושה בשבילי הרבה, אבל…אבל זה בעלך וזה אבא של בטי, לי ולדרור יש אבא" פסק דני.
"אתה לא יודע מה הוא ומי הוא" הרמתי את קולי.
"זה אל משנה" צעק דני בכעס."אין לך זכות למנוע את זה ממני, ואת תבטלי לי את הצו יציאה מהארץ" נהם דני בכעס, קם ממיטתו, פתח את דלת החדר וטרק את הדלת בחוזקה.
נשארתי לשבת לבד בחדרו מיואשת מהרצון שלו למצוא את אבא שלו.

-דני-
מיהרתי להיכנס אל הכיתה למרות שאני מאחר כבר בעשר דקות.פתחתי את דלת הכיתה, עמדה המורה בפתח בפרצוף כועס שרומז שאני צריך להפסיק לאחר.
"אחרי הקיץ אתה אמור להתגייס, כבר לא תוכל לאחר" רמזה בעצבים.
לא הגבתי לדבריה. ניגשתי אל המקום שלי ליד בני.
"מה תעשה שתהיה בצבא?" אמר בני בהתנשאות וצחקק.
"מצחיק" אמרתי וחייכתי חיוך מזויף.
קלט בני שאני במצב רוח לא טוב.
"מה יש לך?" שאל בהתעניינות.
"כלום" השבתי באדישות.
"הבנתי…" רמז.
"מה הבנת?" שאלתי בכעס.
"אמא שלך עוד לא ביטלה את הצו יציאה מהארץ" חייך בני חיוך של הצלחה.
"אל תעוף על עצמך" אמרתי בחיוך, ובדקתי בטלפון את השעה.
"כדאי שתוותר על זה לבינתיים, עד שתגיע לגיל שמונה עשרה" לחש בני.
ידעתי שהוא צודק, נותרתי ללא מילים. טפח בני על גבי וחייך.

-דרור-
לבשתי את בגדי הצבא שלי, הסתכלתי על עצמי במראה, לקחתי את הבושם המונח על השידה שלי והתחלתי לבשם את עצמי. יצאתי מחדרי, הלכתי אל המקרר, לקחתי פחית קולה והתיישבתי על השולחן. משכתי את הלשונית של הפחית, ושתיתי.
"על הבוקר פחית קולה?" שאל בזלזול.
"לא היה שוקו אז…" רמזתי.
"אז קונים" אמר בהתנשאות וצחק.
"טוב מה רון באת לצחוק עלי?" שאלתי בחיוך ולגמתי שלוק מפחית הקולה.
התעלם רון מדברי ושאל באדישות "אמא שלך כבר יצאה?"
"אני חושב שכן" שיערתי.
"אני יכול לבקש ממך משהו?" שאל בחוסר נעימות.
"דבר" השבתי לדבריו.
"דני מתעקש על העניין ההוא שלנסוע לחו"ל לחפש את…אבא שלכם, וזה מתחיל לפגוע בדורית" רמז לי לדבר אם דני.
"אני לא מבין" אמרתי בחוסר הבנה.
"אני מבקש ממך שתגרום לו לוותר על זה" לחש בלחץ.
"זה לא עופר מצדך לבקש את זה ממני כמו שלבתיה יש אבא שזה אתה, גם הוא רוצה לחפש את אבא שלו" כעסתי אך נשארתי רגוע.
"אז למה אתה מסרב לחפש אותו?" שאל בהתעניינות. "זה גם אבא שלך" פסק בחוצפה.
"יש דברים שאני ודני שונים, יש דברים שאני מעדיף לא לפתוח" אמרתי אדישות.
לגמתי מפחית הקולה, נשארנו לשבת ללא מילים.

-בתיה-
נשמע צלצול בית הספר. שמחתי שהשיעור האחרון סוף סוף נגמר. יצאתי מהכיתה עם חברתי רונית.
"אני עייפה" אמרתי בעייפות, ופיהקתי.
"את הולכת הביתה?" שאלה רונית בסקרנות.
"כן יש לי לסיים את העבודה בהיסטוריה, זה שלושים אחוז לבגרות זה חשוב" הדגשתי שזה חשוב.
"טוב" אמרה רונית ללא עניין.
"חכי שנייה" אמרת וסידרתי את שערי.
"את לקראת הסוף בעבודה?" שאלה רונית בהתעניינות.
"כן" השבתי.
סיימתי לסדר את שערי והמשכנו ללכת.

-דני-
הלכנו עייפים מיום הלימודים.
"זה לא עופר אתה מבין? זה הבחירה שלי לא שלה" אמרתי בקול מתוסכל.
"אתה יודע בכלל איפה אבא שלך נמצא?" שאל בני בחוסר עניין בדברי.
"כבר הצלחתי לאתר את הכתובת שלו" הראיתי ביטחון.
"איזה מדינה?" שאל בני בסקרנות.
"הוא חי ב…נו יורק" אמרתי בקול לא בטוח. התחלתי להרגיש שזה לא אפשרי.
"מה אחותך אומרת?" שאל בהתעניינות.
"מה זה משנה לה יש את רון שהוא אבא שלה" אמרתי בקול מאשים.
"אתה לא יכול לכעוס על זה שאמא שלך התחתנה פעם שנייה" אמר בני בקול מאשים.
"אני יודע" אמרתי בקול מתוסכל.
"אתה יודע מה?…אם תצליח לשכנע את אמא שלך לנסוע אני בא איתך" אמר בני בחיוך והניח את ידו על צווארי.
"אתה רציני?" שאלתי בשמחה.
"רציני" השיב בני וחייך.
"אתה תותח" צעקתי בשמחה ולחצתי את ידו.

-דני-
"בואו כולם לאכול" קרה אמי לעברנו.
אני ובני יצאנו מחדרי והלכנו אל השולחן. כולם כבר ישבו סביב השולחן. אני ובני התיישבנו, האוכל הריח טוב, ניגשה אני ופתחה את סיר האוכל, האדים יצאו מתוך הסיר, והריח הטוב הגיע אל כולם.
"האוכל מריח טוב" החמיא בני, והיה נראה מלא תאבון.
התחילה אמי למזוג לבני את התבשיל מהסיר.

-דני-
כולם היו נראים שבעים ומרוצים מהאוכל. ללא מילים הוציאה אמי מעטפה והניחה על השולחן.
"מה זה?" שאלתי בחוסר הבנה ופרשתי את ידי לצדדים.
כולם הביט על המעטפה.
"זה מה שרצית" רמזה. "יש פה שתי כרטיסי טיסה, אחד לך ואחד לאח שלך, אני מעדיפה שהוא יסע איתך שלא תהיה לבד, הכל משולם טיסות מלון הכל" אמרה דורית בקול מתוסכל והייתה נראית עצובה.
כולם היו נראים המומים, אף אחד לא הצליח לומר כלום.
"ביטלתי גם את הצו יציאה מהארץ, אבל יש לך זמן מוגבל יש לך רק שבוע, בגלל שאני רוצה שתסיים קודם את הבית ספר, הזמנתי את הכרטיסים לקיץ עוד שבועיים. קיבלת את מה שרצית" אמרה דורית בקול עצוב והתאפקה לא לבכות. היא קירבה את המעטפה לכיווני. לקחתי את המעטפה שאני עדיין מנסה לעקל את מה שקרה פה.

"זאת אומר שאת מסכימה איתי?" שאלתי בקול המום, ואחזתי במעטפה.
"לא, אני לא מסכימה איתך. אבל אם אתה מספיק טיפש כדי לא להקשיב לי זאת בעיה שלך" הרימה דורית את קולה בכעס, קמה ממקומה והלכה בכעס אל חדרה. העליתי חיוך קטן על פני.