פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 7

""זהו דבר מצחיק על החיים: אם אתה מסרב לקבל הכל חוץ מן הטוב ביותר, אתה לעתים מאוד קרובות מקבל אותו."

ישבתי בתוך המכונית. הבטתי בבית החולים. ידעתי שאני חייב להגיע לצלף הזה לא משנה מה. הבנתי שהקלף היחיד שנשאר לי ביד זה הבחור שעובד איתו שהיה בביתו,מארק, זה שיריתי בו. הבטתי לכל הכיוונים, היה אפשר לראות שוטרים, הצלחתי גם להבחין בכמה שוטרים סמויים. עשיתי תחקיר רציני על הבחור הזה ידעתי עד כמה הוא מסוכן, אבל עכשיו אני מבין שהתחקיר שלי לא היה מספיק. הייתי חייב למצוא דרך להיכנס פנימה. הפחד היחיד שלי היה אם השוטרים מחכים לי או יזהו אותו, אם הבחור שעובד עם רייף הצלף דיבר עלי. הייתי בטוח שהוא לא ידבר עליי ויהרוס את הכבוד שלו, אבל תמיד יש הספק הקטן הזה שגורם לך לפחד. הבנתי שאני חייב לקחת את הסיכון. הוצאתי את האקדח ממכנסיי והנחתי מתחת לכיסא. פתחתי את דלת המכונית. התחלתי להתקדם לעבר כניסת בית החולים. הלכתי בראש מורם וללא פחד כדי לא לגרום לשוטרים לחשוד. הרגשתי שהשוטרים מביטים בי, שהם יודעים הכל. הצלחתי אפילו להרגיש את הלב שלי דופק ללא הפסקה מלחץ.אחד השוטרים מנע ממני להיכנס. נלחצתי. הסתכלתי עליו במבט לחוץ.
" what's up" שאלתי מבוהל והזעתי מעט.
" Just testing" אמר ובדק את גופי מכל צדדיו. הוסיף" assembly" אמר וחייך חיוך קטן.
נכנסתי אל תוך בית החולים. הזעתי מעט, ניגבתי את הזיעה אם גב היד. ידעתי שאסור לי לשאול שום דבר מהמזכירות כי אז יקראו לשוטרים. הייתה לי תוכנית מוכנה בראש, הרגשתי לחוץ מאוד. ניגשתי אל אחד הרופאים העוברים במסדרון.
"Sorry doctor" שאלתי שנעמדתי מול הרופא.
"yes" שאל בחיוך לחוץ.
" Sorry, I didn't mean to scare" התנצלתי בנימוס.
"? What can I do" שאל הרופא וסידר את חולצתו.
"? "This kind of personal could talk privately for a few minuteשאלתי בנימוס.
" There's no one listening" הסתכל הרופא סביב.
" nevertheless…" התעקשתי וחייכתי חיוך מזויף.
"" o.k We in this room סימן אם ראשו על אחד החדרים.
חייכתי חיוך תודה ונכנסנו אל החדר.

-מורדכי-
"מה זה המקום הזה?" שאל דניס והביט סביבו במקום נטוש ומלא הריסות.
"בגלל שנתת לדני לברוח אנחנו באים לפה" אמרתי בקול מאשים ונגעתי אם האצבע בלבו של דניס.
"אני אשם שהבן שלך מטורף?" שאל דניס בכעס.
"פשוט בוא כבר" אמרתי נאנח וסימנתי אם ידי לבוא אחריי.
"מה זה המקום הזה?" שאל דניס וקפץ מעל אחת הלבנות הזרוקות על האדמה.
"תכף תדע" אמרתי ונכנסתי אל המבנה ההרוס.
"לא ידעתי שלעיר כמו לונדון יש צדדים כאלה" אמר דניס בציניות והלך הליכה מהירה.

-דני-
יצאתי מהחדר אליו אני והרופא נכנסנו. הייתי לבוש בבגדי רופא. נגעתי במצחי מכאב.

-פלשבק-
" I am sorry" אמרתי בקול מצטער.
" what" שאל מבולבל ופרש את ידיו לצצדים.
" It won't hurt" שיקרתי ונגחתי בפניו. נפל הרופא על הרצפה. לקחתי את יומן הרשימות מידו ועיינתי במהירות איפה החדר של מי שעובד עם רייף הצלף. מצאתי את מספר החדר והקומה. משכתי את הדוקטור אל הצד האחורי של החדר.

-סוף פלשבק-
לחצתי על כפתור המעלית. ידעתי שיש לי זמן מועט מאוד להשיג את מה שאני צריך. הקשתי על הרצפה מחוסר סבלנות ולחץ. המעלית נפתחה. נכנסתי אל המעלית במהירות. ראיתי אישה מנסה לגיע אל המעלית, לא היה לי זמן להתעכב. לחצתי על הקומה הרביעית במהירות. דלת המעלית נסגרה בדיוק שהאישה הייתה קרובה אל המעלית. הבטתי בשעון על ידי.

-זיכרון-
"איפה השעון שלך בני?" שאלתי.
"כבר אמרתי לדרור בשדה תעופה שהוא הלך" חייך בני.
"זה מתאים לך" אמרתי בציניות וצחקתי.
חייך בני ואמר" זה היה אחלה שעון."

-סוף זיכרון-
דלת המעלית נפתחה בקומה הרביעית. יצאתי מהמעלית. התחלתי ללכת לכיוון חדר של מי שעובד עם רייף הצלף. התחלתי ללכת במסדרון הארוך מביט לצדדים, מחפש את מספר החדר. ראיתי את מספר החדר. הצצתי לראות אם מישהו נמצא בחדר. לא הבחנתי באיש. נכנסתי אל החדר במהירות.
"? doctor" שאל מארק.
"קרוב" סובבתי את פניו אליו ונעלתי את החדר.
"שוב פעם אתה?" שאל מארק מפוחד אך לא הראה זאת. הושיט מארק את ידו את לחצן החירום. הלכתי אליו במהירות והרחקתי את זמזם החירום מידו.
"התגעגעת אלי?" שאלתי בצינות והצבעתי על עצמי.
"אני לא יודע איך הצלחת להגיע אלי, אבל תוך כמה דקות השוטרים יגיעו לפה" ניסה מארק להפחיד. ניסה לקרב שוב את ידו אל הזמזם.
"עזוב את הזמזם" לחשתי בכעס וחבטתי בידו.
"עוף ממני, אתה תצטער על מה שעשית לי, בגללך אני לא יוכל לדרוך על רגל אחת" כעס ואיים עלי.
"נו, לפחות יש לך את הרגל השנייה" חייכתי חיוך מזלזל.
"השוטרים יגיעו תוך כמה דקות, הם בודקים מה איתי כל משהו כמו חצי שעה וגם השוטר שנגחת בו יגיע" הצביע על הסימן האדום במצח שלי.
"עד שהם יגיעו אני יעלם אבל לא בטוח שאתה תישאר חי" הפחדתי אותו והתקרבתי לעברו יותר. הוספתי באיום ואחזתי בחולצתו" איפה הלך החבר שלך?"
"על מי אתה מדבר?" העמיד מארק פנים.
חייכתי חיוך קטן של לעג" אני יהיה יותר ספציפי איפה החבר הזבל שלך ששמו רייף?" אחזתי בחולצתו חזק יותר.
"עוד משהו כמו שלוש דקות השוטרים יגיעו" אמר בביטחון והזיז את ידי ממנו.
"זה נותן לי מספיק זמן כדי להרוג אותך ולברוח" איימתי עליו.
"שתי דקות" הראה על ידו את המפסר שתיים והמשיך להתחכם.
"יש לך אישה יפה אתה יודע?" חייכתי חיוך ממזרי.
נראה מארק מבוהל וניסה להפחיד" אם יקרה לאשתי משהו…"
"סתום את הפה, אני יחליט מי יהיה, אבל יכול להיות שברגע זה יש מישהו שמחכה לאישור שלי אם להשאיר אותה בחיים או לא, אז מה אתה מחליט לעזור לי?"
נראה מארק מתלבט ומבוהל.
"יש רק עוד דקה אחת עד שהשוטרים יבואו" החזרתי לו את האיום שלו והראתי על ידי את המספר אחד.
"הוא נמצא עכשיו בברצלונה" אמר.
"לא מעניין אותי איפה הוא נמצא, אני לא רודף אחריו יותר איך אני גורם לו להגיע לפה?" שאלתי והתחלתי להילחץ.
שתק מארק שתיקה של פחד.
"קדימה תגיד לי איך אני גורם לו להגיע אליי?" שאלתי לחוץ וכועס.
"אתה לא באמת תיפגע באשתי" אמר מהורהר.
"אל תנסה אותי מארק" איימתי עליו. "עכשיו תגיד לי איפה הוא, לפני שהשוטרים יגיעו" כעסתי ואחזתי בחולצתו.
"יש לו ילדה" פלט מארק בשנייה שלחץ.
נראיתי המום ושמח.
"יש לו ילדה?" שאלתי המום.
"כן" אמר מארק בחוסר אונים ועצם את עינו מטיפשות.
התחלתי לשמוע קולות של אנשים.
"תודה" חייכתי. "וזה על זה שכמעט נהרגתי בגללך" חבטתי בפניו חבטה חזקה.
יצאתי מהחדר במהירות. הורדתי את בגדי הרופא במהירות וזרקתי על הרצפה במהלך ההליכה. הבטתי מעט לאחור וקלטתי את הרופא שנפגע ממני הולך בעקבות השוטרים. התחלתי ללכת הליכה מהירה. הבחנתי בדלפק בכובע. לקחתי את הכובע במהירות וחבשתי על ראשי. הגברתי את קצב ההליכה. לחצתי על כפתור המעלית. הבטתי לצדדים בלחץ רב. המעלית נפתחה. נכנסתי אל המעלית. ולחצתי אל הקומה הראשונה. המעלית החלה לרדת. לידי עמד בחור.
"עשית מהלך יפה" אמר הבחור שעמד לידי. "יש לך ד"ש מאבא שלך" חייך.
"באת להגן עלי?" שאלתי בכעס.
"עכשיו שתצא השוטרים יצליחו לתפוס אותך אני ינסה להסיח את דעתם בשבילך" אמר הבנאדם לצידי בחיוך.
"אני לא צריך עזרה" כעסתי. המעלית נפתחה. יצאתי מהמעלית.
יצאתי מהמעלית במהירות.
"קוראים לי יוני דרך אגב" אמר בציניות. יצא יוני מהמעלית.
התחלתי להתקדם ליציאה מבית החולים. אני לא צריך בכלל עזרה חשבתי לעצמי הבחור הזה יוני ממש טיפש.
" It is" אמר הרופא לשוטרים והצביע עלי. רצתי אל הכניסה. אחד השוטרים חבט בפניי. נפלתי על הרצפה. שיט חשבתי לעצמי.
קמתי מהרצפה במהירות. השוטרים והרופא החלו ללכת לכיווני. חבטתי בפניו של השוטר שהפיל אותי על הרצפה. החזיר לי חבטה חזקה יותר. ניסה השוטר לתת לי חבטה נוספת. תפסתי את ידו במזל וחבטתי בפניו חוזקה יותר. השוטרים הצליחו להגיע אלי. הגנתי על פניי אם ידי מוכן להילחם בהם. סימנתי אם ידי שיבואו אלי. כיוון אחד השוטרים אקדח לכיווני.
" You're under arrest" אמר והוציא אזיקים מכיסו.
נאנחתי מייאוש. הושטתי את ידיי לעברו. שם את האזיק הראשון על ידי. לפתע נשמע ירייה. עצר השוטר לא הידק את האזיק השני על ידי. הסתכל לי במבט של כאב. לפתע משפתיו ירדו דם. הביט השוטר למטה ובבטנו הופיע דם. נגע השוטר בבטנו אם ידיו. הביט השוטר בידיו המדממות ונפל אחורה על גבו.
נראיתי מבוהל והמום. החזרתי את ראשי למעלה וראיתי את הבנאדם שעמד לצידי במעלית ששמו יוני. החלו שאר השוטרים לכוון לכיווני את האקדחים.
"ברח דני" צעק יוני וכיוון את האקדח אל השוטרים האחרין וירה.
נשמעו יריות חזקות. המשכתי לעמוד במקומי נראיתי המום.

-זיכרון-
"בני אל תמות" צעקתי בבכי שאני רואה את הדם בלבו.

-סוף זיכרון-
השוטרים התחבאו מאחורי דלפק כניסת בית החולים.
"קדימה דני ברח! צא מההלם" צעק לעברי. הוסיף" אני יהיה בדר, ברח" צעק ולחץ מספר פעמים על ההדק.
הסתובבת המום. חציתי את הכביש בריצה אל המכונית שלי. נכנסתי את האוטו. הוצאתי את מפתחות המכונית שלי בלחץ, שאני עדיין המום ומבוהל. היה קשה לי להתניע את הטוטו שיד אחת שלי אזוקה. ראיתי חלק מהשוטרים רצים לכיווני. התנעתי את המכונית ולחצתי על הגז. השוטרים נעצרו באמצע הכביש.

-מורדכי-
עצר אותי דניס"הבחור הזה שעכשיו דיברת איתו למה בדיוק ניסית לשתף איתו פעולה תזכיר לי?" שאל דניס בחוסר הבנה.
"כי גם הוא אויב של רייף, גם הוא רוצה לתפוס אותו, חשבתי שהיה עדיף לשתף פעולה" אמרתי והרכנתי את ראשי ממבוכה.
"זה בנאדם מאוד מסוכן, כל הבית שלו שומרים אבל רק הוא יכול למחוץ בעצמו בנאדם, מזל שהוא לא שיתף איתנו פעולה" אמר דניס מבוהל.
"לא בטוח שזה מזל" המשכתי ללכת.
הביט בי דניס בעצבים ונאנח.

-מורדכי-
פתחתי את דלת ביתנו. שלי ושל דניס. ישב דני על הספה במבט כועס.
הבטנו בו.
"בגללך היום הפצע שלי הפלך לגדול יותר " אמר דני בקול מאשים והצביע עלי בעיניים דומעות.