פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 5

"יותר מדי מאיתנו לא חיים את החלומות שלנו מכיוון שאנו חיים את הפחדים שלנו."
-דני-
הרגשתי רעידות ברגליי מהלחץ. הבטתי באנשים העומדים מולי ואוחזים את האקדחים בידם, אך האקדחים עוד לא מכוונים אלי. לא ידעתי איך להצליח לצאת מהמלכודת הזאת, אני נושא אקדח אבל ברגע שאני רק יושיט את היד לכיוון האקדח, אני ימות.
"חשבת שתצליח לתפוס אותי?" שאל רייף הצלף בזלזול.
"קיוויתי" אמרתי ללא פחד.
"עשית טעות שנתת לחבר שלי להישאר בחיים, זה היה טיפשי מצדך, היית אתה צריך להרוג אותו" אמר.
"אני לא הולך להרוג אף אחד, אבל אני כן הולך לגרום לך לסבול" איימתי והצבעתי עליו.
"אתה מעייף אותי" גלגל את עיניו.
"כן? התעייפת?" שאלתי כדי להרוויח זמן לחשוב על תוכנית לברוח.
"אתה בחור אמיץ, אמיץ מאוד אפילו, אבל טיפש" חייך חיוך מזלזל. הוסיף "אם הייתי חכם, לא היית מתעסק איתי והיית משתמש בשכל שלך" הצביע על ראשו כסימן לטיפשות.
"לקח לי הרבה זמן לעזור אומץ" הבטתי סביב בניסיון להבין איך לברוח.
"אבל למה?" שאל.
"הרגת את החבר הכי טוב שלי, אפשר להגיד שהרגת את אחי" כעסתי והמשכתי להביט סביב.
הבטתי סביב, האנשים סביב היו נראים מפוחדים. קיוויתי שהמשטרה תגיע.
"אני זוכר…" התחיל להיזכר. הוסיף "לפני משהו כמו שנה יריתי לו בלב" אמר בקול מגרה והצביע על לבו.
"כן…" אמרתי. הוספתי "ואני הולך לגרום לך לשלם על זה" צעקתי.
"אתה לא יכול, אתה הבאה בתור" כיוון את אקדחו לכיווני.
רצתי במהירות אל החלון. קפצתי אל החלון, והנחתי את ידיי על ראשי כדי לא להיפצע בראש. הזכוכיות נשברו ושרטו את גופי. נפלתי המדרכה. פניי נשרטו, אפי דימם מעט ורגלי נחתכו. הבטתי ברייף הצלף וחייכתי חיוך של הצלחה. הבטתי בפניו של רייף הצלף וצחקתי את הצחוק הכי חזק שאפשר. רצתי אל הצד השני של המכונית בצליעה. יצאו שתיים מעוזריו של רייף הצלף מהמסעדה במהירות בניסיון לתפוס אותי. הכנסתי את המפתחות לאוטו. לחצתי על הגז בלחץ. התחלתי לנסוע. אחד מעוזריו של רייף ירה ב'בגאז של המכונית שלי, מהבהלה של קול הירייה, פניתי ימינה ברמזור אדום. לחצתי על הגז חזק יותר.

-מורדכי-
המתנתי בלחץ לטיסה שלי. הרגשתי שהזמן עובר כל כך לאט. שכל שנייה שעוברת זה כמו עשר דקות. נשמע צלצול מהטלפון שלי. הוצאתי את הטלפון מהכיס, הבטתי בצג הטלפון. שמו של "דניס" הופיע על הצג. עניתי לדניס. השיחה התנהלה כך:
מורדכי: הוא בסדר דניס?
דניס: אני לא יודע אם הוא הספיק לראות את ההודעה בזמן או לא!
מורדכי: מה זאת אומרת בזמן?
דניס: הו לא ענה לטלפונים שלי, גיליתי שזאת בעצם מלכודת בשבילו.
מורדכי: כמה זמן ייקח לך לברר אם הוא חי או מת?
דניס: משהו כמו שעתיים.
מורדכי: דניס מדובר בבן שלי נראה לך שאני יוכל להצליח לנשום שעתיים שלמות בידיעה שיכול להיות שהוא מת?
דניס: תן לי שעה.
מורדכי: תעדכן אותי.
הקשתי אם רגלי על הרצפה בלחץ רב.

-דרור-
ניגשתי אל המקרר. פתחתי את המקרר, חיפשתי משהו לאכול.
"המקרר ריק" אמרתי בעייפות והצבעתי על המקרר.
"מה אם דני דרור?" שאלה אמי דורית בדאגה.
"אבא הלך, כאילו מורדכי הלך אליו, הוא אומר שהכל בסדר" שיקרתי במצח נחושה.
"מוזר כי לי הוא אמר שהוא בצרות" ניסתה אמי דורית לבחון אותי, אחזה בבטנה ביד אחת והקישה אם רגליה מספר פעמים על הרצפה.
"מה את חושבת שאני משקר?" שאלתי בקול נעלב.
השתיקה שעברה בינינו רמזה לי שכן.
"אני נשבע שהכל בסדר" הנחתי את ידי על לבי כסימן לשבוע בחוסר ברירה.
"מתי הוא חוזר? איך מורדכי יחזיר אותו?" שאלה בקול דואג.
"אם גם אני הייתי במצב כזה גם לי היית דואגת ככה?" שאלתי בקול מאשים.
"ברור! מאיפה הבאת את השטויות האלה?" שאלה בכעס.
"נמאס לי" נהמתי. "אין לי כוח כבר כוח אליו, שנה שאני צריך לסתום את הפה ולספוג את העלבונות שלו בגלל האבדן של בני, הוא זה שהתעקש לצאת למסע הזה, הוא זה שלא וויתר, הוא חושב שהוא אמיץ אבל הוא טיפש" הוצאתי את כל כעסיי.
הלכתי אל הדלת, יצאתי מהבית וטרקתי אחרי את הדלת בחוזקה, פרצופה שלי אמי נראה מבוהל מטריקת הדלת החזקה.

-דני-
עמדתי מול המראה. טבלתי את הנייר פעם נוספת במים. ניגבתי את הפצעים המדממים בפניי.
"אח" מלמלתי לעצמי בכאב.
טבלתי את שתי אצבעותי במשחה ומרחתי על פניי בעדינות.
"זה שורף" התקשיתי לא לגרד את פניי מהכאב.
הלכתי אל מיטתי. התיישבתי על המיטה בייאוש. קיפלתי מעט את המכנס מרגליי. ראיתי שהדם ברגל ימין אינו מפסיק. לקחתי את המשחה השנייה. מרחתי על כל אורך רגל.
"אח" נשכתי את שפתיי מכאב.
סגרתי את המשחה. השלכתי את המשחה על המיטה. נשמעו דפיקות בדלת. קמתי בבהלה מהמיטה. הושטתי את ידי לעבר השידה עליה היה מונח האקדח. לקחתי את האקדח ליידי.
"Who is this" שאלתי בקול מפוחד והתקרבתי אל הדלת באיטיות.
"room service" אמר הבנאדם.
" I didn't order room service" התקרבתי יותר אל הדלת.
הסתכלתי בעינית כדי להבחין מי עומד בצד השני של הדלת. ראיתי מלצר לבוש בסוודר אדום, אוחז בידו מגש.
"That's probably wrong" אמרתי עדיין מביט בעינית.
"Your name is Danny kopiter" שאל על מנת לוודא.
"yes" אישרתי.
פתחתי את הדלת במהירות וכיוונתי את האקדח אל הבחור שטוען שהוא מביא לי שירות חדרים.
נראה מפוחד ומבוהל
"Don't kill me" אמר בקול מפוחד והרים את ידיו.
"Enter pnimb" אמרתי בקול פוקד וסימנתי לו אם ידי להיכנס לתוך החדר.
"Lift the tray" סימנתי לו אם ידי להרים את המגש.
אחז במגש.
"slowly" סימנתי לו אם ידי להאט.
הרים את המגש באיטיות. היה מונח על המגש בקבוק שמפניה ושוקולדים.
"I apologize" הרכנתי את ראשי מבושה.
"I can walk?" שאל מפוחד.
הנהנתי בראשי בחיוב כסימן לאישור.
התחיל ללכת אל כיוון הדלת במהירות ופחד. הלכתי אחריו. פתח את הדלת. עצר לרגע.
"Why rall" לפני שהספקתי להשלים את המשפט, קיבלתי את המרפק שלו בפניי.
האקדח שלי נפל על הרצפה. פתח במהירות את הדלת. הושטתי את ידי במהירות לעבר האקדח.
"תעצור דני" כיוון דניס את אקדחו לכיווני.
"תודה תומר" הושיט את ידו לעברו.
"בבקשה" לחץ תומר את ידו ויצא מחדרי.
"לא יכולת לעשות את זה בדרך אחרת?" שאלתי ונגעתי באפי המדמם.
"יש היה לי דרך אחרת" אמר.
"רק עכשיו סיימתי למרוח את המשחה על הפצעים השורפים האלה, ועכשיו עוד יותר כואב לי" התעצבנתי מכאב.
"תושיט את היד שלך" הושיט את ידו לעבר.
הושטתי את ידי לעברו, אחז בידי ומשך אותי.
"שים את זה, זה יטפל לך בפצעים הכי מהר" אמר והושיט לעברי את המשחה.
לקחתי את המשחה מידיו ולחשתי "תודה."
"אבא שלך בדרך לפה, הוא קנה הכי מהר כרטיסים ללונדון והגיע" רצה להראות כמה הוא אבי מורדכי דואג לי.
התעלמתי מדבריו ואמרתי בגמגום" תודה דניס."
"על מה?" שאל.
"על שהזהרת אותי מהם" לחשתי.
"במלא לא הספקתי להזהיר אותך בזמן, הצלחתי לברוח בכוחות עצמך" טפח דניס על גבי.
"לא משנה…הכוונות שלך היו טובות ועל זה אני מודה לך" חייכתי חיוך קטן.
שפשף דניס את עיניו מעייפות ואמר בקול מזהיר" אתה יודע שזה שניצלת זה נס, זה לא משהו שיחזור על עצמו אם האנשים האלה, היה לך הרבה מזל."
"זה לא היה מזל" גיחכתי.
"אז מה זה היה?" שאל בכעס ופרש את ידיו לצדדים.
"זה היה רק סימן" אמרתי.
"מה? אתה יכול לדבר יותר ברור" אמר מבולבל.
"זה היה הסימן שהצדק שאני הולך לעשות הוא נכון, אם הצדק הזה היה שקר הייתי מת היום, הצלחתי להינצל לא בזכות איזה נס" ציטטתי את דבריו. המשכתי להסביר" היום זאת הייתה הוכחה שבני גם רוצה שאני יעשה את, הוא שומר עלי" הצבעתי על עצמי וחייכתי חיוך קטן.
"פיתחת לעצמך איזה תאוריה" חייך חיוך מזלזל.
"דניס…אתה עכשיו יושב לידי, הצלחת להגיע אליי למרות כל הקשיים והדרך שגרמתי לך לעבור, ואתה עדיין יודע שאני לא חוזר איתך הביתה" הזזתי את ידי בשלילה וחייכתי חיוך של הצלחה.
"אני יודע" אמר דניס בקול מבין.
"יופי" שמחתי.
"פשוט מצאתי דרך אחרת" אמר.
"איזה דרך כבר מצאת?" שאלתי בחיוך מזלזל ונופפתי אם ידי כסימן לזלזול.
"איזה טריק שלמדתי אם אבא שלך" אמר בחיוך.
"טריק? לא הבנתי" אמרתי.
"את זה" אמר דניס ונתן מכה חזקה לעורף שלי.
הרגשתי מכה חזקה בעורף ועייני נעצמו בשנייה אחת. נפלתי על הרצפה.
הביט בי דניס במבט מרחם ולחש "לא השארת לי ברירה."

-דרור-
ישבתי לבדי במסעדה. הייתי חייב לנשום אוויר ולהירגע. ראיתי את המלצרית מתחילה להתקרב לכיווני.
"אתה רוצה להזמין?" שאלה המלצרית בחיוך והחזיקה בידה עט.
"כוס תה יהיה נחמד" חייכתי חיוך מזויף.
"זהו?" שאלה.
"כן" אמרתי.
"אוקי" אמרה בחיוך והסתובבה.
"שנייה בעצם" מיהרתי לומר וסימנתי אם ידי לחכות.
"התחרטת?" שאלה בחיוך קטן.
"אפשר לשאול איך קוראים לך?" שאלתי.
"גלית" הצביעה על תג השם המודבק לחולצתה.
"איזה טיפש אני לא שמתי לב" חייכתי.
"למה שאלת איך קוראים לי?" שאלה.
"אנחנו יכולים אולי לדבר?" הרגשתי טיפש בשאלתי.
"מה זאת אומרת אני לא מבינה" אמרה וחייכה חיוך מזויף.
"אני יודע…שזה נשמע טיפשי, פשוט אין לי כל כך אם לדבר ומי שיבין אותי ואנחנו לא מכירים, ואנחנו גם לא ניפגש יותר בטח, אז חשבתי שזה רעיון טוב" גמגמתי והרכנתי מעט את ראשי מבושה.
"זה משפט מוזר כדי להתחיל אם בחורה" חייכה.
"אני לא מתחיל איתך" אמרתי ולחיי נהפכו לאדומות. הוספתי בקול כועס" פשוט נראית לי חכמה, טעיתי, רק תביאי לי את הכוס תה שלי" סימנתי לה אם ידי בגסות ללכת.
הסתובבה המלצרית בפרצוף נעלב וכועס.
"אידיוט!" מלמלה לעצמה.

-דורית-
חקרתי את מורדכי בטלפון ללא הפסקה.
השיחה התנהלה כך:
דורית: אתה מבטיח לי שהוא בסדר מורדכי?
מורדכי: אני נשבע, הוא פה איתי הוא בסדר.
דורית: אז תן לי לדבר איתו.
מורדכי: הוא כועס עלי, הוא לא ממש רוצה לדבר אם מישהו.
דורית: עיקר שהוא בסדר.
מורדכי: כן.
דורית: תעדכן אותי בכל דבר קטן שיש.
מורדכי: בסדר.
ניתקתי את השיחה.
"את רואה הכל יסתדר בסוף" אמר רון.

-מורדכי-
"למה הוא יושן כל כך הרבה זמן? טוב שלא הרגת אותו" אמרתי בקול מאשים.
"נתתי לו מכה חלשה, מאיפה ידעתי שהוא יתעלף לכל כך הרבה זמן" אמר דניס וגלגל את עיניו.
התיישבתי על הספה. לגמתי כמה שלוקים מכוס המים.
"מה אתה הולך לעשות עכשיו?" שאלתי דניס בהתעניינות.
עצמתי את עיניי מייאוש, משכתי באפי ואמרתי" אני יסדר את העניינים שלו."
"אם אתה תהרוס לו את מה שהוא תכנן בשביל בני, הוא לא יסלח לך על זה בחיים" הזהיר דניס.
"הוא עד עכשיו לא מצליח לסלוח לי, אני מעדיף שהוא ימשיך לא לסלוח לי מאשר שהוא ימות" לגמתי שלוק נוסף מכוס המים.
"ומה נעשה איתו עכשיו? נמשיך לאזוק אותו?" הצביע דניס על האזיקים סביב ידו של דני. "זה נראה לך הגיוני שהוא יהיה קשור עד שתצליח לסדר את הכל?" שאל דניס בקול מלגלג.
"יש לך תוכנית יותר טובה?" שאלתי בכעס.
"לא" לחש דניס.
"לי יש" אמר דני בקול עייף וחנוק.
"דני התעוררת?" שאלתי בדאגה ועזרתי לו להתיישב.
הבחין דני שידיו כבולות" תשחררו לי את הידיים." הוסיף" אני בקושי מצליח לפתוח את העיניים, אני חייב לשטוף פנים" מצמצתי בעיניי.
"אתה יכול לשטוף ידיים, הידיים שלך קשורות מקדימה" אמר דניס. הוסיף בחיוך והצביע על עצמו" אני יביא לך קערת מים."
קם דניס ממקומו.
"דניס.." קרא דני לדניס.
"מה ?" שאל.
"אתה הולך לשלם על זה שגרמת לי להתעלף" אמר דני כועס.
סימנתי אם ידי לדניס להתעלם מדבריי. המשיך דניס ללכת.
"אני נראה לך איזה אסיר שלך? תשחרר אותי" אמר דניס בקול פוקד ונעמד על רגליו.
"תירגע דני, זה לטובתך" ניסיתי להסביר לו.
"תקשיב לי, אתה לא אבא שלי וגם בחיים לא היית, עכשיו יש לך חצי דקה לשחרר אותי" המשיך דני להתקשות לפתוח את עיניו.
חזר דניס אם קערת המים. הניח את קערת המים על השולחן. התיישב דניס בכעס על הספה.
"אתה תשחרר אותי" אמר דניס ושטף את פניו בקערת המים.
הוציא דני ציוץ קטן של כאב.
"הפנים שלך נראות כאילו אמסטף תקף אותך" אמרתי והצבעתי על פניו.
סיים דני לשטוף את פניו. "תקשיב…אני יודע שאתה חושב שאני אומר את זה מעצבים, אבל אתה לא אבא שלי" הדגשתי כל מילה.
"גם אם אתה רוצה וגם אם לא אני אבא שלך" אמרתי.
"אתה לא אבא שלי" נעמד דני על רגליו וצעק.
"תוריד את הקול שלך" נהמתי ונעמדתי על רגליי.
"תירגעו" אמר דניס מבוהל.
"אתה יודע בכלל מה עשית בשבילך? מה הקרבתי בשבילך? קל לך להאשים, אבל אתה לא יודע כלום, עשיתי הכל בשבילך ובשביל דרור יותר ממה שאמא שלך תעשה אי פעם" כעסתי והרגשתי את קרירות בגופי.
"סיימת?" שאל דני בזלזול. "כי כל המילים והצעקות שעכשיו אמרת אפילו אתה לא מאמין בזה, תמיד יש עוד אופציה, יכול להיות שפעם היית קונה את מה שעשית עכשיו אבל היום לא" אמר דני והנהן בראשו בשלילה.
"אני יסדר את הכל בשבילך, אני יגרום להם להתחרט עד אז…דניס ישגיח עליך, ואתה תמשיך להיות אם האזיקים" אמרתי.
"זה משהו שאני צריך לעשות שמעת?" צעק דני.
לבשתי את המעיל שלי. התחלתי ללכת לכיוון הדלת.
"שלא תעז לעשות כלום" התחיל דני ללכת לכיווני. עצר דניס את דני.
"תעזוב אותי" משך דני את ידיו מדניס.
"שב פה כבר" כעס דניס ודחף את דני על הספה.
יצאתי מהבית.
"אני יודע שלא תסלח לי" מלמלתי לעצמי.