פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 4

"ככל שאתה מחכה יותר לעתיד, כך הוא יהיה קצר יותר." לכן אני חושב שצריך למצוא דרך להגיע לעתיד הזה גם בלי לגרום לו להתקצר.

-דני-
"אה יפה אתה מדבר עברית" צחקק הבנאדם. הוסיף"ככה יהיה לנו יותר קל" אמר הבנאדם.
"אני מבין שגם אתה וגם החבר שלך יודעים לדבר עוד שפות, יפה לכם, אתם לא כאלה טיפשים כמו שחשבתי" חייכתי חיוך מלגלג.
"למה קשה לך אם האנגלית אה?" שאל בציניות.
"אני מעדיף עברית" אמרתי. אמרתי בקול מיובש.
"יש לך בעיה בקול" זלזל.
"אתה פשוט מכוון אלי אקדח" הצבעתי על האקדח.
"אתה מרגיש מאוים מזה?" הצביע על האקדח וחייך חיוך מאיים.
"אתה הולך להרוג אותי נכון?" שאלתי יודע את התשובה.
"מי אתה?" שאל.
"אני מי שהולך להרוג את החבר שלך" אמרתי ללא פחד.
"אתה ממש טיפש אה? עכשיו בטוח שאני הולך להרוג אותך" הטעין את האקדח.
"לא בטוח" אמרתי בביטחון ששלפתי את האקדח.
"אקדח נחמד" אמר בחיוך מזלזל.
"אז מה שתינו נהרוג אחד את השני?" שאלתי.
"כנראה שכן" אמר.
כיוונתי את אקדחי במהירות אל כתפו ולחצתי על ההדק מבלי לחשוב. נפל הבנאדם על הרצפה וצעק בכאב"אח." הוסיף בכאב ובכעס "עשית טעות חתיכת כלב" נגע בברכו המדממת וניסה להגיע אל אקדחו המונח על הרצפה.
כיוונתי את האקדח אל הרובה המונח על הרצפה ולחצתי על ההדק. זז הבנאדם אחורה מהפחד. האקדח נהרס. כיוונתי את אקדחי חזרה אליו.
"אני יודע הכל עליך, מארק" הדגשתי את המילה מארק.
הביט במבט המום שהבין שאני יודע את שמו.
נגע בברכו המדממת ושאל"איך אתה יודע את השם שלי?"
"קיוותי למצוא אותך, הייתי מוכן לך בגלל זה הצלחתי להכניע אותך" אמרתי בחיוך ממזרי.
"אבל איך הצלחת?" שאל ונגע בברכו המדממת.
"חקרתי עליך יותר מדי טוב, לפני שאתה יורה אתה מביט, מסתכל, קולט, אתה מחכה לירות רק שהשני פועל, אני שיחקתי בחוקים אחרים" הסברתי.
"הברך כואבת לי תזמין אמבולנס" התחנן והראה לי את ידיו המדממות מהנגיעה בברכו.
"תסתדר לבד" אמרתי.
"המשטרות יגיעו לפה" אמר בניסיון להפחיד אותי.
"יש משתיק על האקדח הזה, אתה לא מצליח להפחיד אותי, אף אחד לא שמע כלום, רק אותך צורח כמו אפס" אמרתי בקול מלגלג והצבעתי עליו.
"אתה הולך להרוג אותי?" שאל מפוחד.
"לא" אמרתי. הוספתי "קח" זרקתי את טלפון הנייד שהיה מונח על השולחן שלו.
"תודה" אמרתי.
"אתה לא מפחד שאני יספר עליך למשטרה?" שאל.
"אתה יודע שאתה לא תלשין, אחרת ידעו שאפשר להכניע אותך ושאתה לא חזק כמו שכולם חושבים" חייכתי חיוך ממזרי.
הלכתי אל הדלת.

-בתיה-
"טעים" אמרתי לאמי דורית והצבעתי על הפנקיקים.
"כן…" אמרה בחוסר ריכוז.
"הכל בסדר אמא?" שאלתי בהתעניינות ונגסתי בפנקיק.
"כן, למה שלא יהיה בסדר?" שאלה בחיוך מזויף.
"זה בגלל דני נכון?" שאלתי.
"תמשיכי לאכול את הפנקיק" התעלמה מדברי וסימנה לי אם ידה להמשיך לאכול.
"אולי תפסיקי להתייחס אלי כמו טיפשה" הרמתי את קולי כדי שאמי תיקח אותי ברצינות.
"כן, זה בגלל דני, יופי?" שאלה בקול כועס.
"דני בחור חזק לא יקרה לו כלום, הוא יודע להגן על עצמו" ניסיתי להריע את אמי.
התקרבה אמי דורית אליי בכעס ושאלה" את בכלל יודעת אם מה הולך להתמודד?"
"הוא הצליח להתחמק מכל החברים של מורדכי, סימן שהוא תכנן את הכל מספיק זמן" הוכחתי שאני צודקת.
"זה לא מה שיציל אותו" כעסה והקישה על השולחן. הוסיפה "את קולטת שהבן שלי רץ לתוך מוות ואני פה לא יכולה לעשות כלום ומשתגעת מה קורה איתו" התחילה אמי לבכות. "אני כבר לא יכולה ככה יותר" אמר בקול חנוך ודמעות רבות זלגו מעינה.
הבטתי בעצב באמי. אבד לי התאבון מהפנקיק. קמתי מהכיסא. ניגשתי אליה. נתתי לה חיבוק חזק. חשבתי לעצמי כמה היא חסרת אונים, כמה עצובה היא צריכה להיות בגלל דני. הרגשתי שאני חייבת למצוא דרך לגרום לה להיות שלווה ורגועה יותר.

-דני-
נכנסתי אל המכונית. שפשתי את עיניי מעייפות מהמצב וחוסר אונים. התחלתי לנסוע אל המקום שהצלף רייף נסע. התחלתי לאתר את המקום שאליו הוא נסע בזכות מארק. התחלתי לנסוע.

-פלשבק-
נעצרתי בדלת. בהיתי בו.
"עוד משהו קטן אם לא אכפת לך, לאיפה החבר שלך נסע?" שאלתי.
"אני מעדיף למות ולא להגיד לך" אמר בביטחון.
"אני לא הורג אף אחד" אמרתי. "יש לי שיטה אחרת" חייכתי חיוך ממזרי.
התקרבתי אליו.
"מה אתה עושה?" שאל בפחד.
לקחתי את הטלפון מידו. הנחתי את רגלי על ברכו המדממת ולחצתי על רגלו המדממת בחוזקה. התחיל מארק לצעוק מכאב.
"אתה רוצה לדבר?" שאלתי בצעקה והמשכתי ללחוץ על רגלו.
"אתה תתחרט על זה" איים עלי.
המשכתי לדרוך על רגלו יותר חזק ואמרתי "עלי לא מאיימים" הנעתי את ידי בשלילה.
צעק מכאב ואמר "זה לא יעזור לך, אני לא ידבר."
"אז עכשיו הולך לכאוב לך יותר" שלפתי את האקדח פעם נוספת ממכנסי וכיוונתי אל רגלו השנייה.
"אתה לא תעשה את זה" פקפק בפחד.
"אתה רוצה לבחון אותי?" שאלתי.
"אני לא יגיד לך כלום" התעקש והנהן בראשו בשלילה.
"החלטה שלך" אמרתי.
לחצתי על ההדק פעם נוספת. פגעה היירה בברכו השנייה. צעק מארק מכאבים והתפתל מכאבים.
תפסתי בחולצתו ולחשתי "אתה כנראה לא מבין כמה זה חשוב לי." הוספתי בצעקה "איפה הוא?"
"הוא נסע לאיזה מסעדה" אמר בקול מיובש וכואב, שהוא זוחל על הרצפה. הוסיף בקול מתחנן "בבקשה תזמין לי אמבולנס."
"רק תענה לי על איזה מסעדה" אמרתי.
המשיך מארק לשתוק.
"מארק אם האמבולנס לא יגיע עוד…" הבטתי בשעון על ידי שהיה שייך לבני. המשכתי "תוך שתיים עשרה דקות, זה יהיה נמק ויצטרכו לכרות לך את הרגל, עכשיו מה אתה בוחר?" הפחדתי אותי במילותיי.
"דונלר" אמר בקול מתקשה וחוסר ברירה.
"מה זה השם הזה?" שאלתי.
"זה השם של המסעדה, עכשיו תזמין לי אמבולנס" התחנן.
"אם אתה משקר לי…"איימתי.
"לא משקר, תזמין אמבולנס" המשיך להתחנן.
הוצאתי את הטלפון וחייגתי. הוצאתי מכשיר שמסווה את הקול.

"הם יגיעו תוך חמש דקות" אמרתי וזרקתי את הטלפון על הרצפה.
"מה אתה עושה?" שאל בקול מיובש וחנוק ופניו נראו מזיעות.
התחלתי לדרוך על הטלפון ללא הפסקה.
"הבנתי" אמר.
הטלפון נשבר.
"הם עדיין יכולים לעלות עליך" אמר.
"זה לא הטלפון שלי, המספר הזה רשום על מישהו שאפילו אני לא יודע מי זה" אמרתי.
יצאתי מהבית במהירות.

-סוף פלשבק-
הגעתי אל המסעדה. הבטתי בשלט במסעדה. בשלט היה כתוב "דונלר". הבנתי שמארק לא שיקר לי. יצאתי מהמכונית.
"הצלחתי להגיע אליך" לחשתי לעצמי.

-דרור-
נשמע צלצול הטלפון שלי. הטלפון היה מונח על הכיסא שנמצא כמה מטרים ממני. לא היה לי כוח לענות לשיחה מרוב עייפות. הטלפון לא הפסיק לצלצל. התהפכתי במיטה וקירבתי את ידי בעייפות אל הכיסא. משכתי את הכיסא לכיווני ולקחתי את הטלפון ליידי. עניתי בעייפות לטלפון. השיחה התנהלה כך:
מורדכי: הוא בלונדון.
דרור: מי?
מורדכי: מה מי? אתה יושן?
דרור: כן!
מורדכי: אז תקום!
דרור: מה הוא עושה בלונדון?
מורדכי: הוא הצליח לאתר את הצלף, הצלף נמצא בלונדון.
דרור: מה אתה רוצה שאני כבר יעשה? נגמר לי הכוח מלנסות להציל אותו מעצמו.
מורדכי: זה אח שלך!
דרור: אח או לא אח, אני כבר לא יודע מה לעשות.
מורדכי: אני נוסע ללונדון.
דרור: לא יודע מה אתה מנסה להגיד, אבל אני לא בא איתך. אני לא יכול לעזוב את אמי שלי במצבה.
מורדכי: מה?
דרור: מישהו צריך להרגיע ולאזן אותה מדי פעם. אם גם אני ילך היא תקרוס, תיסע אתה ותעדכן אותי.
מורדכי: בסדר.
ניתק מורדכי אבי את השיחה.

-דני-
נכנסתי אל המסעדה. השתדלתי לא לבלות יותר מדי. הצלחתי לקלוט את הצלף. התיישבתי מהר כדי שלא יראה אותי. הסתרתי את פניי בעזרת התפריט, לא רציתי לקחת את הסיכון שהוא יזהה אותי. ישבתי ליד החלון. ניגשה אלי המלצרית.

"A coffee please" מיהרתי לומר שהמלצרית לא תחשוף אותי.
"You speak english" שאלה.
"yes" מיהרתי להגיד.
"Anything else?" שאלה.
"no" אמרתי באכזריות.
הלכה המלצרית. המשכתי להביט בו. נשמע צלצול טלפון. הבטתי בטלפון. זיהיתי את המספר. המספר של דניס הופיע. ניתקתי את השיחה. ניסיתי לשמוע מה הצלף אומר. הטלפון צלצל שוב. הבטתי פעם נוספת בטלפון. דניס התקשר פעם נוספת. ניתקתי.
"נודניק" לחשתי לעצמי בעצבים.
המלצרית הגיעה אל השולחן שלי. הניחה את כוס הקפה על שולחני באדישות והלכה.
"Thank you" הודיתי לה. היא המשיכה ללכת ללא תגובה.
שוב פעם הטלפון צלצל. ידעתי שזה שוב דניס, לכן לא עניתי. השיחה הפסיקה לבד. שמעתי קול של הודעה. הבטתי בטלפון. פתחתי את ההודעה בטלפון.
בהודעה היה רשום:
דניס: אני מקווה שתראה את ההודעה הזאת בזמן, תברח מהמסעדה הזאת זה מלכודת, הם הולכים להרוג אותך.
קמתי מהר ממקומי. ראיתי את הצלף והבחור לידו עומדים מולי. אוחזים בידם אקדחים. הסתובבתי אל הצד השני של הדלת. עמדו שתי בחורים נוספים אוחזים בידם אקדחים. הסתובבתי סביבי, הבנתי שנתפסתי ושאני הולך למות.