פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 3

"אם אדם לא עושה טעויות, כנראה שהוא לא מתמודד אם הרבה דברים משמעותיים בחיים שלו- וזה טעות."
כנראה שהמשפט הזה גרם לי לבחור בדרך לא נכונה, בדרך שגויה.

-דני-
יום למחרת עבר. הבוקר הגיע. הייתי בשדה התעופה. בדרך ללונדון. שוב לשבת כמה שעות בתוך המטוס. ישבתי בקפטריה. ממתין שהשעה תעבור ויגיע זמן הטיסה שלי. לגמתי כמה שלוקים מכוס הקפה.

-זיכרון-
"איזה כיף, אנחנו נוסעים לניו יורק נעשה חיים" התרגש בני וארז את בגדיו.
"אנחנו נוסעים לחפש את אבא שלי, לא בטוח שזה יהיה כיף" אמרתי.
"מה זה משנה? נאתר אותו תוך יומיים ונחרוש את ניו יורק" שמח בני.
"תודה בני" הודיתי לו.
"על מה?" שאל בני.
"על הכל" אמרתי. הוספתי"על זה שאתה בא איתי לחיפושים."
"טוב מה נהיית רגשי?" שאל בני בחיוך.
"כל פעם שהיה לי בעיה בחיים עזרת לי" הזכרתי לו.
"במה כבר עזרתי לך?" שאל והפסיק לארוז את בגדיו.
"להזכיר לך במה?" שאלתי בלגלוג שהוא לא זוכר.
"כן" אמר.
"בכיתה ב שאף אחד לא היה חבר שלי ואתה היחיד שניגשת אליי, בתיכון ש…שכמה ילדים רצו להרביץ לי ואתה בלי לחשוב פירקת אותם והגנת עלי, כל פעם שהייתי צריך עזרה היית שם" הרגשתי קרירות בלבי.
"גם אתה עזרת לי מתי שהייתי צריך" אמר בני.
"לא כמו שאתה עזרת לי, ביום שתהיה לי הזדמנות להחזיר לך על הכל, אני יעשה את זה בלי לחשוב" חייכתי.

-סוף זיכרון-
"אני מחזיר לך על הכל" לחשתי לעצמי ולגמתי שלוק מהקפה. צלצול הטלפון שלי נשמע. עניתי לטלפון. השיחה התנהלה כך:
דני: דניס?

דניס: כן!
דני: איך הברך?
דניס: חבושה, אני כבר יכול לדרוך עליה ברצף.
דני: אני מצטער!
דניס: כנראה שממש חשוב לך הבני הזה!
דני: מאוד.
דניס: אתה לא ממש מכיר את אבא שלך אבל הוא לא יוותר, הוא מכיר הרבה אנשים שנמצאים בכל מקום, הוא כבר הצליח לארגן את הדרכון ואת תעודת הזהות, יש לו קשרים בכל סביבה.
דני: טוב…
דניס: אתה לא מבין אותי. בגלל שהוא עבד אם אנשים מכל העולם ובשביל המדינה, הוא יצליח לאתר אותך במהירות, הוא תמיד יגן עליך.
דני: הוא לא הגן עלי בזה שהוא לא ראה אותי.
דניס: הוא תמיד דאג שמישהו ישגיח עליכם, יש הרבה אנשים שחייבים לו טובות. בגלל זה הוא הצליח לעצור את אח של יאן, בגלל זה הוא הצליח למנוע ממנו להגיע אליכם.
דני: יש לך עוד משהו לא מעניין להגיד לי?
דניס: הצלחתי כבר לאתר את המקום של הנסיעה שלך.
דני: אבל אתה לא תספיק להיות איתי באותה טיסה, בטח קנית לשעה יותר מאוחרת.
דניס: זה לא משנה אני יצליח להגיע אליך.
דני: תקנה כרטיסים חדשים דניס.
דניס: לא הבנתי.
דני: אני לא טס לבולגריה, אני טס ללונדון.
דניס: לא תצליח לבלבל אותי.
דני: כמו שאמרתי בני ממש חשוב לי.
ניתקתי את השיחה.
"הוא שוב פעם הצליח לעבוד עלי" התעצבן דניס על עצמו.
"טיפש" מלמלתי לעצמי ולגמתי מהקפה.

-דרור-
"הבטחת לי שתצליח לסדר את זה" כעסה דורית והצביע עלי במבט מאשים.
"הוא תכנן את הכל בצורה מושלמת, אפילו האנשים של אבא לא מוצאים אותו" כעסתי.
"אתה לא מבין כמה אני דואגת לו" דמעו עיניה של דורית אמי.
"את לא מבינה? שאף אחד לא מצליח לתפוס אותו" בעטתי באבן דמיונית. הוספתי "אבא שלך את אחד החברים שלו והוא חתך לו את הרגל, גרם לו שלא יוכל לדרוך על הרגל לכמה שעות, כל הזמן הזה שהוא בכה, הוא תכנן הכל" צעקתי.
"אל תרים את הקול שלך" סימנה לי אמי דורית להיות בשקט. "אתה לא באמת מתאמץ למצוא אותו, אם היית במקומו הוא היה עושה הכל כדי להגיע אליך" אמרה בקול מאשים.
"מה אתה רוצה שאני יעשה?" פרשתי את ידיי לצדדים.
"תמצא את התוכנית שלו, לא יודעת תעשה משהו" צעקה אמי דורית והלכה.
"לעזאזל" הקשתי על השולחן.

-דני-
שוב חזרתי לשבט במטוס. שוב טיסה משעממת של כמה שעות. חשבתי לעצמי לנמל את זמן הטיסה ולנוח.

-דרור-
הערב הגיע. נכנסתי אל ביתו של דני. התחלתי להפוך את הארונות בביתו, את חדרו, בנסיון למצוא רמז לתוכנית שלו. התחלתי לחפש מחברת- מחברת ללא הצלחה. נעשיתי צמא מהחיפושים הארוכים. לקחתי כוס זכוכית מהמדף. פתחתי את הברז. מילאתי את הכוס במים. שתיתי את כוס המים.

-דני-
הבוקר הגיע. לא בזבזתי שנייה ויצאתי להתחיל בחיפושים. ישבתי במסעדה קטנה ונחמדה בלונדון.
"אתה דני?" שאל הבנאדם.
"כן, אתה יובל?" שאלתי.
"כן" השיב יובל והושיט את ידו לעברי.
לחצתי את ידו ושאלתי בנחמדות"אתה רוצה לשתות משהו?"
"אתה מאוד דומה לאבא שלך מורדכי" אמר בחיוך.
"אה כן? תודה" הודיתי לו בחיוך מזויף.
"יש משהו שאני חייב לשאול, איך הצלחת להשיג את המספר שלי? זאת אומרת אפילו לאבא שלך אין את המספר הזה, ניתקתי קשר מוחלט אם כל הסביבה שלי" אמר יובל בקול חושד.
"שמשהו חשוב לי אני משיג אותו" הגבתי לדבריו.
"אבא שלך יודע מזה?" שאל.
"גילית משהו על מה ששאלתי?" התעלמתי מדבריו.
"הבנתי אותך" אמר בקול מבין.
"מצאת משהו?" שאלתי.
"ביקשת ממני רק דבר אחד וזה כתובת של בנאדם מסוים" אמר.
"כן" אישרתי.
"הנה" הושיט לי את הפתק.
"תודה" אמרתי וניסיתי למשוף את הפתק מידו.
"האיש הזה מאוד מסוכן" הזהיר אותי.
"אז אני יהיה יותר" משכתי את הפתק מידיו. הוספתי"תודה" קמתי ממקומי.

-דרור-
פתחתי את דלת ביתי. פניי נרוא עייפות.
"איפה היית?" שאל אמי דורית בדאגה, אחזה בבטנה ותופפה אם רגלה על הרצפה.
"אמא עזבי אותי" אמרתי בעייפות ושיפשתי את עיניי.
"איפה היית?" שאלה שוב.
"הקשבתי לך כמו טיפש, חיפשתי בדירה שלו לא מצאתי כלום, עכשיו תעזבי אותי" אמרתי בקול עייף ונכנסתי אל חדרי.

-דני-
ישבתי בתוך המכונית שהשכרתי. היה חשוב לי להוציא רישון לפני שטסתי. חצי שנה עד שהצלחתי להוציא רישיון. ידעתי שזה יהיה ממש שימושי. ראיתי בנאדם יוצר מהבניין. הצלחתי לזהות את הבנאדם הזה. הבטתי בתמונה שבידי, הפניתי את מבטי חזרה אל הבנאדם. הבנאדם היה תואם לתמונה. הבנתי שזה הצלף, זה הבנאדם שהרג את בני. חיכיתי שהוא יתרחק מהבניין שלו. צפיתי בו עוצר מונית. הוא נכנס אל המונית. המונית התחילה לנסוע. יצאתי מהמכונית. חציתי את הכביש. נכנסתי לתוך הבניין שלו. הבניין היה נראה הרוס ומלוכלך. לא חשבתי שבארץ יפה כמו לונדון יכול להיות בניין כזה הרוס. הסתכלתי בבפתק שיובל נתן לי. ראיתי שהגעתי לדירה שלו. ניסיתי לפתוח את הדלת. הדלת הייתה נעולה. הכנסתי כרטיס בין הדלת, הזזתי את הכרטיס בחוזקה. הדלת נפתחה. נכנסתי אל הבית. התחלתי להסתובב בחדרי הבית. לנסות למצוא רמזים עליו וגם תשובות. איך פועל הבנאדם הזה? ולמה בנאדם חזק כמו עובד בשביל יאן?
"who are you?" שאל הבנאדם.
הסתובבת אל הקול שנשמע. הבטתי בבנאדם שמכוון אלי אקדח.
"שיט" מלמלתי לעצמי.