פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 2

אם אתם עדין מחפשים את האדם שישנה את החיים שלכם, תסכלו במראה הוא נמצא שם.

-דני-.
יצא לי לשבת ליד החלון במטוס. הבטתי על העננים. הבטתי במושב שלידי, בהיתי בבנאדם שיושב לידי.

-זיכרון-
"יש פה נוף יפה" אמרתי דני מתגרה וחייכתי חיוך ממזרי.
"מי ישמע מה אתה רואה? את העננים" התחכם בני וחייך.

-סוף זיכרון-
"סליחה?" שאל הבנאדם שקלט שאני בוהה בו.
"אני מצטער" התנצלתי. "בהיתי פתאום" חייכתי.
"זה בסדר" הבליג. "אתה נוסע לעסקים או חופשה?" שאל הנוסע בהתעניינות.
"אפשר להגיש שאני הולך לסגור איזה עסק" רמזתי לעצמי.
"לא הבנתי" אמר הנוסע מבולבל.
"אני נוסע לעסקים" אמרתי.
"אתה די צעיר דווקא" אמר הנוסע בחיוך.
"בן כמה אני נראה?" שאלתי בסקרנות.
התקרבה הדיילת אל המושבים שלנו.
"עשרים ואחד, עשרים ושתיים" שיער הנוסע.
"אז למה שאלת אם אני נוסע לעסקים?" שאלתי לתגובתו.
"אז אולי לא עסקים" גיחך.
"אני פשוט ממשפחה עשירה, אז…" רמזתי בשקר.
"סליחה מה אתם רוצים לשתות?" שאלה הדיילת.
"כוס תה" אמר הנוסע.
"אני גם יקח איזה כוס תה" אמרתי.
"כמה סוכר?" שאלה הדיילת
"אני שתי כפיות סוכר" אמר הנוסע.
"גם אני" אמרתי.
"מה העסקים שיש למשפחה שלך?" שאך בהתעניינות.
"בבקשה" אמרה הדיילת ונתנה את כוס התה לנוסע לידי.
"תודה" הודה הנוסע לדיילת.
"זה בשבילך" נתנה לי הדיילת את כוס התה.
הנהנתי בראשי כסימן לתודה. המשיכה הדיילת לפסוע לאורך המטוס שהיא אוחזת בעגלת המשקאות.
"ואי זה חם" הנחתי את כוס התה ונשפתי באצבועתיי.
"קח" נתן הנוסע חתיכת נייר.
לקחתי את חתיכת הנייר. עטפתי את התה בנייר והודיתי לנוסע"תודה."
"למה אתה נוסע?" שאלתי בהתעניינות.
"קודם אתה" אמר הנוסע.
"האמת שאני מבקר את אבא שלי, זהו" אלתרתי בקשר.
"לי יש איזה תפקיד אחר" אמר הנוסע.
"לא הבנתי" אמרתי מבולבל.
"אני הולך לעזור למישהו" אמר הנוסע.
"למי?" שאלתי סקרן.
"שנרד מהמטוס אני יומר לך" חייך הנוסע.
"טוב" אמרתי בחוסר הבנה.

-דורית-
"מה זאת אומר הוא נסע? לאן?" שאלה דורית בלחץ.
"אל תדאגי אמא הכל בסדר" ניסיתי להרגיע אותה.
"דורית תירגעי" אמר רון בקול פוקד.
"אמא תירגעי" כעסתי.
"לאיפה הוא נסע?" הדגשתי על מילה בשאלה שלי.
"זה בסדר, הוא מוגן" אמרתי.
"מה זאת אומרת?" שאלה דורית בכעס.

-דני-
הבוקר הגיע. אחרי טיסה ארוכה הגעתי בחזרה אל ניו יורק. לא הצלחתי כל כך להירדם בלילה. המחשבות על מה יהיה ומה יקרה לי, לא הפסיקו להדד לי בראש. העמדתי על המדרכה שפניי פונות למסעדה טעימה. הנוסע שישב לידי במטוס עמד לידי.
"תגיד מה שרצית" אמרתי לנוסע.
"בקשר למה?" שאל.
"למי באת לעזור?" הזכרתי לו.
"אה…זה" נזכר.
"נו סקרנת אותי" אמרתי מסוקרן.
"זה טוב סקרנות" חייך והניח את ידו על כתפי.
"אז…?" שאלתי ברמיזה שיתחיל לדבר.
"למי אתה חושב שבאתי לעזור? לאיזה חברה? תן ניחוש" אמר בחיוך וקרץ לי.
"כמה ניחושים יש לי?" שאלתי בחיוך ופרשתי את ידיי לצדדים.
"שלושה" סימן בידו את המספר שלוש.
"לי דווקא יספיק אחד" סימנתי אם ידי את המספר אחד.
"לא יהי לך קשה?" שאל.
"דניס, תגיד לאבא שלי שלא כל כך הצליח לו שהיה מישהו מ"רחוק" שיפקח עלי עיניים עד שהוא יצליח לסדר את העניין של הדרכון והתעודת זהות" בהיתי בדניס הנוסע בכעס.
"אני לא יודע על מה…" פניו של דניס נראו המומות.
"על תרמה אותי, שאמרתי לאחי שסידרתי הכל, אז זה הכל, אני גם זה שאיבד לו את הדרכון ותעודת הזהות" אמרתי את כל האמת.
"אתה…" גמגם דניס ופניו נראו המומות.
"אתה חכם" המשכתי את המשפט והצבעתי על עצמי. הוספתי"אבל יפה שהוא הצליח לגלות שחזרת לניו יורק, אבל יש פה עוד טעות, שגם פה לא בטוח שאני הולך להישאר הרבה, לא בטוח שהוא ידע איפה למצוא אותי" אמרתי בכעס.
"אני עדיין יוכל להמשיך לעקוב אחריך מרחוק" אמר דניס.
"אתה יודע שאני מתכנן את הנסיעה הזאת כבר יותר מדי זמן, אני מכיר את כל החברים הטובים של אבא שלי מורדכי, אני אפילו יודע מה אתה הולך לעשות" הוכחתי במילותיי שהוא לא יצליח לעקוב אחרי.
"זה לא ימנע ממני לעקוב אחריך" התעקש דניס.
"הכרטיסים הנוספים שיש לך לבולגריה, הם לא רלוונטיים, אתה צריך לבטל אותם חבל שהוצאת כסף מיותר, הכרטיסים שיש לי לבולגריה הם מזויפים," עבדתי עליו. הוספתי" אני לא ממשיך מפה לבולגריה הלילה" חייכתי חיוך ממזרי.
"אתה ממזר" אמר דניס.
"עוד משהו, גם אם תספיק לבטל את הכרטיסים האלה, לגלות לאיפה אני נוסע בזמן כל כך קצר וגם להספיק לקנות כרטיסים לשם בזמן כל כך קצר" רמזתי שאין סיכון. המשכתי"עדיין לא תוכל לעצור אותי לעשות מה שאני רוצה" הבהרתי את זה.
"אז אתה חוזר איתי לנו יורק הלילה" לחש בכעס.
"אל תצחיק אותי" זלזלתי.
משך דניס את חולצתי בכעס ואיים"אתה חוזר איתי הלילה."
"תעיף את הידיים שלך" לחשתי בכעס. הוספתי"אנשים צופים בנו" אמרתי.
"זה לא מעניין אותי" אחז בחולצתי חזק יותר.
"תוריד את הידיים שלך" כיוונתי את האקדח לבטנו.
"אנשים מסתכלים עליך" רמז.
"האקדח עטוף במטלית ומוסתר מתחת לחולצה שלי, הם לא רואה את האקדח אלא רק שאתה תופס בי, תעזוב אותי, עכשיו" הרמתי את קולי.
"אתה לא באמת מסוגל לירות בי" פקפק דניס.
החזרתי את האקדח חזרה לתוך חולצתי.
"ככה יותר טוב" אמר בחיוך.
"ידעתי את כל השיחה שהולך לקרות בינינו, ידעתי כל מה שתגיד, אני גם יודע איך אני הולך לפעול" אמרתי.
"איך?" שאל בזלזול.
"ככה" חתכתי את ברכו בעזרת זכוכית דקה.
עזב דניס את חולצתי מכאב בברכו. הכנסתי את הזכוכית המדממת במהירות לכיסו.
"אני מצטער" התנצלתי.
"זה לא יעצור אותי" כעס.
"אבל זה יעקב אותך" אמרתי. הוספתי"קח" נתתי לו תחבושת.
הביט בי דניס במבט המום.
"אתה רק צריך לחטא את זה ולחבוש את זה, זה יגרום לך לשיתוק ברגל לכמה שעות, בדיוק מה שאני צריך" הוכחתי שתכננתי הכל. התחלתי לרוץ.
"הוא חכם" לחש דניס לעצמו.
ניגשו האנשים אל דניס.

-דני-
ישבתי סביב שולחן. הייתי בתוך מגדל גבוה. הכל במגדל הזה היה יפה ומפואר, הכל מסביב הריח נעים. הגיע הבנאדם שאתו קבעתי. התיישב הבנאדם מולי.
"Are you don" שאלתי כדי לוודא והצבעתי עליו.
"אני יודע לדבר עברית" אמר.
"יופי, חסכת לי כאב ראש" אמרתי בחיוך.
בהה הבנאדם במבט רומז להתחיל לדבר.
"השגת לי את מה שאני צריך?" שאלתי.
"הבחור שחיפשת גרם לי לעבודה קשה, אם הייתי יודע ככה, המחיר שקבענו היה לפחות כפול, אבל לא משנה" אמר.
"אז השגת?" שאלתי.
"אני אף פעם לא בא בידיים ריקות, אני תמיד מוצא" הבהיר.
"אוקי, איפה הוא?" שאלתי.
"קודם הכסף" אמר.
הנחתי את המעטפה שבתוכה נמצא כל סכום הכסף על השולחן. בדק הבנאדם את הכסף בעיון.
"יש פה את כל החמישים אלף כן?" שאל כדי לוודא.
"כן" השבתי.
"זה סכום מאוד גדול, מאיפה בחור צעיר כמוך השיג סכום כזה?" שאל בסקרנות.
"לא באנו כדי לדבר על מה השגתי בחיים, תגיד לי מה השגת?" שאלתי.
"הבחור הזה, הוא בחור חזק מאוד, מסוכן, הוא היה צלף בצבא בארצות הברית, הוא דובר ארבע שפות, עברית, צרפתית, רוסית, אנגלית, מחפשים אותו בכמה מדינות בעולם את הבחור הזה, קוראים לו רייף עכשיו אבל זה בגלל שהוא שינה את השם, השם המקורי שלו זה קאוול" נזכר הבנאדם בעוד פרטים. המשיך" הוא בחור מסוכן מאוד, לא כדאי לך להתקרב אליו, קשה להגיע אליו, הוא משנה את המיקום שלו כל יומיים שלושה ימים…הוא" קטעתי את דבריו של הבנאדם.
"זאת אומרת שכל הדברים האלה לא עוזרים לי בלי הכתובת החדשה שלו" רמזתי לבנאדם שהעזרה לא טובה.
"תשמע…" כעס הבאדם. הוסיף"אל תעצבן אותי, הבנת?" שאל בכעס.
"סליחה, תמשיך" אמרתי.
"זאת הכתובת האחרונה שלו" הושיט את הפתק אלי. הוסיף"הפעם האחרונה שהוא שראו אותו פה זה בגלל שהוא הרג איזה בחור צעיר בשם בני, כנראה תייר שבא לבקר פה" שיער.
התעלמתי מדבריו"מתי הוא היה בכתובת הזאת?" שאלתי.
"לפני כמה ימים, סביר להניח כמו שאתה רמזת שהוא כבר עזב" אמר הבנאדם בקול מאשים.

איזה מדינה הוא גר?" שאלתי.
"הוא גר עכשיו בלונדון, זאת הכתובת שמה, הוא גם לא נמצא הרבה בבית שלו, קשה לעקוב אחריו, אני מודה שזאת הייתה עבודה מאתגרת" אמר.
"תוכל לאתר לי את הכתובת ההבאה שלו שאני יהיה שמה?" שאלתי.
"בלתי אפשרי, קשה מאוד לאתר אותו מפה, מני יורק" הדגיש את המילה ניו יורק.
"אז מאיפה להתחיל? אתה בעצמך אומר שבקושי הסתדרת איתו" אמרתי בחוסר תקווה והצבעתי עליו.
"תתחיל מהכתובת הזאת משמה תמשיך" אמר.
"אוקיי" נאנחתי. הוספתי בשאלה"ומה אם הבנאדם השני יאן?" שאלתי.
"הוא דווקא היה קל לאיתור, הוא יושב בכלא פה בניו יורק, מסתבר שהוא נכנס לכלא בגלל שהוא ירה בבחור אחד, אבל העבר שלו מאוד מלוכלך, גם אותו המשטרה חיפשה הרבה זמן, קוראים לו יאן…" הפסיק לדבר בגלל ההתפרצות שלי.
"אני יודע איך קוראים לו" כעסתי. הוספתי"אני חייב להגיע גם אליו בסוף, איך אני עושה את זה?" שאלתי.
"הוא בתוך כלא, מאובטח מאוד, אין לך ממש דרך להגיע אליו, אתה צריך לגרום שיכניסו אותך לשמה בשביל להגיע אליו" ייעץ לי.
"איך אני יצליח להיכנס לשם אבל גם לצאת משם?" שאלתי.
"תשמע…אני לא יועץ אוקי? אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד, קשה להגיע לכלא הזה בלי לגרום למשהו רציני, זה לא יכול להיות פשוט מדי" הסביר והנהנן בראשו בשלילה.
"אז מה לעשות?" שאלתי.
"אתה צריך שהיה לך מישהו מבפנים, איזה שוטר שיוכל להכניס אותך לעשרים וארבע שעות ולהוציא אותך מבלי שיזהו אותך בעשרים וארבע השעות האלה" ניסה הבנאדם לעזור לי.
"מה זה סרט פעולה?" שאלתי בזלזול.
"אל תזלזל" כעס והצביע עלי. הוסיף"זאת הדרך היחידה שלך,עדיף לך להתחיל אם הצלף" קם הבנאדם ממקומו והלך.
"נתחיל מהצלף" לחשתי לעצמי וקמתי מהמקום.