פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 14-אחד לפני אחרון

הגישה שלנו כלפי החיים קובעת את הגישה של החיים כלפינו.

-דני-

-כעבור שבוע-

"אתה לא חייב לנסוע אתה יודע" אמר דרור.
"אני חייב" אמרתי ואחזתי בתיק הבגדים שלי.
"אתה גורם לאמא צער, אתה גורם לה להיות פה, לחשוב עליך ולהאהוב אותך, בזמן שאתה הולך להרוג מישהו, אתה מבין כמה שזה נשמע מוזר?" ניסה דרור להסביר לי.
"דרור…אם היית מאבד אותי ואת בתיה, נראה לך שהיית פשוט יושב פה?" שאלתי שאלה שדרור לא יכולה לענות אליה.
"אתה אומר שבני היה בשבילך כמוני וכמו בתיה?" שאל דרור בקול נעלב.
"אהבתי אותו הרבה יותר משאהבתי אתכם" אמרתי את האמת בפניו של דרור בלי להתביישץ "אני מצטער שזאת האמת, לפחות עכשיו אולי תבין איך אני מרגיש" אמרתי והנחתי את תיק הבגדים על המיטה.
"אבל אנחנו האחים שלך, הדם שלך" אמר דרור בקול נעלב ולא אפשר לדמעות לרדת מעיניו.
"אז מה? אתה חושב שאני היחיד, אין אמא שבאמת אוהבת את כל הילדים שלה שווה בשווה, תמיד יהיה אחד שמשום מה יתפוס לה קצת יותר מקום בלב מהאחרים, אף אחד אף פעם לא יגיד את זה, כי אז העולם…יהיה דפוק, לא יהיה בשום דבר מאזן, תמיד יהיה אמא שבזמן שהיא עושה קניות חושבת על אחד מהילדים יותר" אמרתי את מה שאני מרגיש.
"זה לא נכון" הנהן דרור בשלילה.
"יש דברים בחיים שעדיף להשלים אם האמת מאשר להתנגד להם, אני אוהב אותך ואת בתיה מאוד, וגם אם לכם היה קורה דבר כזה הייתי עושה את אותו הדבר" הנחתי את ידי על כתפו.
"עכשיו אני מצטער מאוד" הצטער דרור.
"על מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"על זה שהצלתי אותך מלהפוך לרוצח" הסביר דרור.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי והתקרבתי אליו יותר.
"אני יריתי ברייף" הודה דרור והצביע על עצמו.
עצמתי את עיניי מעצבים.
"אתה ירית ברייף?" שאלתי מנסה להישאר רגוע.
"כן" אמר דרור בביטחון.
אגרפתי את ידי. הרגשתי עצבים בכל גופי. חבטתי בפניו של דרור חבטה חזקה.
"יש לך מושג מה עשית?!" שאלתי בצעקה וחבטתי חבטה נוספת בפניו.
"אתה אמור להגיד לי תודה" צעק חזרה וחבט בפניי.
"הרסת אותי" צעקתי וחבטתי חבטה חזקה בפניו.
פתחה בתיה את הדלת. הביטה בי ובדרור.
משכתי אותו מחולצתו" יש לך מושג מה עשית לי?" זעמתי מכעס וחבטתי בבטנו.
"דני תפסיק" צעקה בתיה וניסתה להרחיק אותי מדרור.
"אתה יודע כמה עברתי בשביל להגיע אליו?" שאלתי בכעס ובזעם והחלתי לחנוק אותו.
נכנסה אמי דורית ואבי החורג רון לחדר.
"תעזוב אותו דני" צעקה אמי בבהלה ודחפה אותי.
"דני תתרחק" צעק רון אבי החורג ודחף אותי מהלחץ.
לקחתי את תיק הבגדים שלי" איך יכלת לעשות לי את זה?! איך יכלת להרוג את רייף? אחרי כל מה שעברתי בגללו? אני הייתי אמור לעשות את זה" צעקתי.
"על מה אתה מדבר דני?" שאלה אמי מבולבלת.
"תסתכל עלי" קירבתי את פניי אליו. הוספתי" אתה לא אח שלי יותר."
"מזל" אמר דרור וניקה את הדם משפתיו.
יצאתי מהחדר בכעס.

-כעבור יומיים-
"ביקשת שישחררו אותי רק היום, אבל הרגת את אבא שלי לפני שבועיים, למה המשכת להגיד להם להחזיק אותי?" שאלה דני בתו של רייף.
"לא אני זה שהרגתי את אבא שלי, לצערי" אמרתי.
"אני יודעת, לא יודעים מי זה, ניסיתי לבדוק אותך, אבל גם לא חוקרים את זה" אמרה.
"כי אבא שלי היה אפס והוא מת כאפס" אמרתי.
"עשית גם לי טובה" אמרה.
"למה ביקשת שישחררו אותי רק היום?" שאלה בהתעניינות ופרשה את ידיה לצדדים.
"כי אני רציתי לדבר איתך" השבתי.
"על מה?" שאלה בסקרנות.
"קודם כל…אני יודע שאל אהבת את אב שלך לא רק כי הוא גרם לך להרבה סבל בחיים אלא כי הוא הרג את החבר שלך וגם את אמא שלך, אני מצטער" הבעתי את תנחומיי.
"למה רצית לדבר איתי?" התעלמה מדבריי מעצב.
"אולי הוא מת, אבל כל מה שהוא בנה במשך החיים הופך להיות עכשיו שלך, האנשים שלו, הכסף שלו, בקיצור הכל" אמרתי.
"ו…?" שאל בחוסר הבנה.
"והכל עכשיו שלך מן הסתם, באתי להבהיר פה כמה דברים, אני לא יודע עד כמה שנאית אותו, אבל הדבר היחיד שאני חושש ממנו שביום מן הימים הדבר הזה יחזור על עצמו, רק שאני יהיה מולך" הסברתי.
"אתה מתכוון שאני ינקום בה" אמרה בהתנשאות.
"אני לא יודע מה באמת תעשי ומה תחליטי, אבל אני נותן כבר מעכשיו אזהרה, אם דבר כזה יקרה…" איימתי עליה אך נקטעתי.
"לא יקרה דבר כזה, אני נשבעת" הבטיחה והניחה את ידה על לבה כסימן לשבועה. הוסיפה"חוץ מזה, ראיתי למה אתה מסוגל, אתה היחיד שהצליח לתפוס אותו, חוץ מזה שזה הגיע לו, הוא פגע בך מאוד וגם בי, ורק כדי להבהיר לך משהו, אני לא הולכת לגעת במשהו קטן ממה שהוא ישאר לי, אני ילך סוף-סוף לעשות תואר, להתחיל בחיים חדשים ורגועים, אני ההפך המוחלט ממנו" הסבירה.
"מעולה" אמרתי בחיוך קטן ומזויף.
"היה נעים להכיר אותך" הושיטה את ידה לעברי, מחכה ללחיצת יד.
"גם אותך" לחצתי את ידה וחייכתי חיוך קטן.
"להתראות" אמרתי והסתובבתי. התחלתי ללכת.

-מורדכי-
"איך הצלחת לגלות איפה הוא ייפגש?" שאלתי סקרן להבין.
"יומיים לפני הפגישה שהייתה אמורה להיות לכם איתו, דיברת איתי וסיפרתי לי הכל, אבל אני ידעתי שהוא ירמה אתכם, וילך נגדו לבד, אז לקחתי טיסה ללונדון" התחלתי להסביר.

-פלשבק-
"עוד כמה זמן הטיסה?" שאלתי בחוסר סבלנות את אחד האנשים שיושבים לידי.
"כמה דקות בטח" השיב הנוסע בהשערה.

-סוף פלשבק-
המשכתי להסביר" ידעתי שלי הוא לא יצפה, אז שמרתי עליו מרחוק, עקבתי אחריי כל צעד שלו כדי להגן עליו."

-פלשבק-
אני צופה מרחוק בדני. מדבר בטלפון אם מישהו. שיערתי שזה רייף.

-סוף פלשבק-
"אז עקבתי אחריו, שמרתי עליו מרחוק ליתר ביטחון" המשכתי להסביר.
"למה לא אמרתי לי את הכתובת?" שאל אבי מורדכי בקול מאשים והסתובב סביב עצמו.
"ידעתי את הכתובת רק ברגע האחרון, בדיוק כמו דני, הוא נתן לו כתובת שעה לפני שהוא נפגש איתו, מתי שהוא הטעה אתכם, אז עקבתי אחריו" השבתי בהסבר.

-פלשבק-
אני רואה את דני מוציא אקדח מהכיס שלו. הוא מצמיד את זה ללבו של רייף. שלפתי את האקדח במהירות וכיוננתי אל רייף. ידי רעדה, קרירות עברה בגופי. עצמתי את עיניי ולחצתי על ההדק. אני רואה שהירייה פגעה בראשו של רייף. אני מקיא מהבהלה. אני מתחיל לברוח מהפחד. תוך כדי ריצה שאני בורח אני שומע את דני צועק "מי עשה את זה?" אני שומע אותו צועק חזק.

-סוף פלשבק-
"איך לא חשדת דורית?" שאל אבי מורדכי בקול מאשים.
"זה כי הוא אמר לי, שהוא היה צריך קצת שקט" אמרה דורית והרכינה את ראשה מהרגשה של טיפשה.
"שיקרת לי, שפשוט לא רציתי לחזור הבייתה, שרציתי קצת שקט, מהלחץ אף אחד לא שם לב לאף אחד" הסברתי.
נאנח אבי מורדכי והתיישב על הספה.

-דני-
שוב חזרתי לניו יורק. כבר שנאתי את המקום הזה. הטיסה הייתה כמו תמיד ארוכה ומשעממת. עמדתי מול אחד בתי הכלא המאובטחים של ניו יורק. גיליתי שיאן פה מרצה את העונש שלו. אמרתי שאני רוצה לשומרים שאני רוצה לפגוש את יאן. השומרים אמרו שהם צריכים לשאול אותו אם הוא רוצה לפגוש אותי. השומרים אמרו שהוא מסכים להיפגש איתי. זה היה צפוי שהוא יסכים. ישבתי בחדר ההמתנה ממתין לו. אני רואה את יאן מתקרב אליי. הוא מתיישב מולי. הדבר היחיד שמפריע לנו זה המראה מולנו. הרמתי את השפופרת כדי לדבר איתו.
יאן: קפצת לבקר?
דני: יש לנו רק חמש דקות. אני יגיד את מה שיש לי להגיד בזריזות.
יאן: דבר.
דני: בטח השמועות הגיעו אליך לפה, שהצלף ששלחת שיהרוג את חבר שלי, מחצתי אותו כמו מקק, והתעללתי בו והשפלתי אותו.
יאן: אבל לא אתה זה שהרגת אותו. מישהו אחר ירה בו.
דני: אולי לא יריתי בו, אבל גרמתי לו לסבל ברגעים האחרונים שלו, ולמות במצב שאף אחד לא רוצה, היית צריך לראות איך הוא היה נראה, הוא בקושי יכל לעמוד.
יאן: ובאת לספר לי את זה?
דני: אם הצלחתי להגיע אליו, לאחד מהאנשים הכי חזקים שיש, איש שהרבה אנשים לפניי נכשלו בניסיון רק לתפוס אותו, או רק לראות אותו, אני גרמתי למותו.
יאן: הוא באמת היה אדם חזק, אני מודה שמאוד התפליתי ששמעתי שהוא מת, ושגרמת לו סבל. זלזלתי בך, אתה בחור מאוד חזק.
דני: בדיוק. אתה האחרון שנשאר לי, רק אותך נשאר לי להרוג.
יאן: אני הרבה יותר חזק מרייף, אותו כל החיים חיפשו, נכון. אני למרות כל מה שעשיתי אף אחד אף לא היה את האומץ לחפש אותי. האנשים שלי, כל מה שיש לי זה הרבה יותר ממה שהיה לרייף.
דני: אז אתה אומר שאין לי סיכוי להרוג אותך?
יאן: אחרי שראיתי את היכולות שלך, להגיד שלא זה יהיה שקר לעצמי. יש לך סיכוי אם הייתי בחוץ ולא בכלא. עדיין היית מפסיד לי אבל היה לך סיכוי. עכשיו שאני פה בתוך הכלא, אין לך בכלל סיכוי.
דני: ואם אני יגיד לך שעוד היום אתה תמות.
יאן: אז אני יגיד שיש לך בדיחה טובה.
דני: יאן, אתה יודע שזה יקרה לך היום, אתה לא יודע איך אבל זה יקרה, גם אם כל האנשים בכלא הזה מצדיעים לך, תמיד יהיו כמה שלא. ותמיד אפשר למצוא את האנשים האלה, ולהפנות אותם נגדך.
יאן: אם אני ימות גם אתה תמות ואתה יודע את זה.
דני: אני יודע. ברגע שאתה תמות, האנשים שלך יגיעו אליי. אני לא מפחד יאן, כבר לא נותר בי פחד, השלמתי אם מה שיכול לקרות לי, השלמתי שאני יכול למות כל רגע. אבל אתה תמות לפני, אתה יודע את זה. וזה יהיה עוד היום. אבל אתה לא תמות בדרך רגילה, אתה תמות מוות שאני יחליט.
החזרתי את השפופרת למקום. קמתי מהכיסא והתחלתי ללכת.