פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 13

"מה שמרגיש לנו הכי טוב זה ללכת בכיוון הנכון."

-דני-
הערב הגיע. נפטרתי מהטלפון הנייד שלי. חמקתי מאבי, דניס ומדביר. הכנסתי את החולצה המדממת של בני לתוך הז'קט שלי. ביום שבו הוא נהרג. נתתי לאבי כתובת שגויה ברגע האחרון והטעיתי אותם.

-פלשבק-
דיברתי אם אבי בטלפון. השיחה התנהלה כך:
מורדכי: שיקרת לנו! נתת לנו כתובת שגויה.
דני: אני מצטער, הייתי חייב לעשות את זה לבד…אבא.
ניתקתי את השיחה.

-סוף פלשבק-
עמדתי מאחורי העצים והשיחים. הבטתי ברייף הולך בשביל היער.
"דני" קרא בשמי בצעקה. הוספתי"איפה אתה?" שאל בפחד ושלף את האקדח.
המשיך ללכת קדימה לאט ופחד. בחנתי את הכל סביבי לראות אם אנשיו באו איתו.
"איפה אתה?" שאל מבוהל והביט לכל הצדדים שהוא אוחז אקדח.
יצאתי מאחורי השיחיה והעצים, ועיקמתי את ידו כדי שהאקדח יפול. האקדח שלו נפל על הרצפה. חבטתי בראשו. בעטתי בבטנו. נתתי אגרופים לפניו ללא הפסקה עד שפניו החלו לדמם.
"שיקרת לי, אמרת שתביא את הבת שלי" צעק בנשימות כבדות ונתן אגרוף לפניי.
נתתי אגרוף חזק יותר לפניו" העסקה השתנתה" כעסתי והוצאתי את הז'קט מחולצתי וקשרתי סביב צווארו והחלתי למשוך.
"אתה ביידים שלך עכשיו" אמרתי בכעס ומשכתי בחוזק בחולצה.
התקשה רייף לדבר וניסה להרחיק את החולצה מצווארו.
"אתה זוכר את החולצה הזאת, את הדם על החולצה הזאת שירית בבני?" שאלתי בצעקה ומשכתי את החולצה על צווארו חזק יותר. הוספתי בזעם ובכעס" אני הייתי צריך להסתכל על החולצה הזאת כל יום וכל יום להיזכר בו ולהריח את הדם שלו" הרפיתי את החולצה מצווארו כדי לאפשר לו לנשום.
השתעל רייף על ברכיו ללא הפסקה.
"שיקר…ת" התקשה לומר מהחנק והחל להשתעל ללא הפסקה.
"חתיכת זבל" בעטתי בבטנו.
התחיל רייף להתגלגל על האדמה. משכתי אותו מחולצתו כלפי מעלה, נתתי אגרוף נוסף לבטנו, אגרוף נוסף לפניו. נפל על הרצפה.
"תסתכל על החולצה הזאת" צעקתי בקול פוקד והצבעתי על החולצה.
לא הצליח רייך להזיז את ראשו מרוב כאב. הקמתי אותו על רגליו. לא הצליח רייף לעמוד, הרמתי אותו מחולצתו בכוח.
"זוכר את החולצה הזאת?" שאלתי בצעקה.
הנהם רייף אם ראשו בחיוב.
"טוב שאתה זוכר" צעקתי ונגחתי בפניו.
נפל רייף על האדמה.
"קום, תילחם, נו תן לי איזה מכה" נתתי סטירה לעצמי. הוסיף" תרביץ לי, תנסה להרוג אותי, כמו שעשית לבני" בעטתי בבטנו. הוספתי" כמו שעשית לסהר" בעטתי פעם נוספתי בבאנו. המשכתי" כמו שעשית ליוסי" צעקתי ובעטתי בבטנו.
הקמתי אותו על רגליו. הצמדתי אותו אל העץ. פניו היו נראים מדממות. בקושי הצליח להחזיק את עצמו על רגליו לולא אחזתי בו.
התקשה רייף לדבר ולנשום ולא הצליח לומר מילה.
"מה? מה? תדבר" צעקתי ונתתי אגרוף נוסף לבטנו.
התקפל רייף מרוב כאב וניסה לנשום. אחזתי בו בחוזקה כדי שלא ייפול.
"הבת שלי…רימית" מילותייו בקושי נשמעו, קולו היה חנוק ומיובש.
"עכשיו הגיע הזמן שלך למות, הגיע הזמן שלך לשלם, וגם הבת שלך תמות אחריך, המוות שלך יהיה סבל כמו שאני סובל" צעקתי. "הבת שלך תמות בדיוק כמוך, בהשפלה" שיקרתי כדי לגרום לו לסבול ברגעיו האחרונים.
הוצאתי את האקדח מכיס הז'קט. כייונתי אל ראשו, הורדתי לאט-לאט את האקדח אל לבו. הצמדתי את האקדח ללבו, סובבתי את האקדח וצעקתי בקול הכי חזק שאני יכול" בני…" המשכתי את המשפט" כל זה בשבילך, אני נוקם את נקמתך" סובבתי את האקדח.
לפתע נשמע קול חזק של ירייה. הירייה פגעה בראשו של רייף. נפל רייף על הקרקע.
הייתי נראה המום. עזבתי את האקדח.
"מי עשה את זה?" שאלתי בצעקה. "מי עשה את זה?" המשכתי לשאול בצעקה.
התחלתי להכות את העץ מעצבים.
"זאת הייתה הנקמה שלי, מי לקח לי אותה?" שאלתי בצעקה ובבכי. הוספתי" מי לא נתן לי להגן על אחי, על בני?" שאלתי בבכי.

נשמעו קולות של משטרה. התיישבתי על הרצפה.
"מי עשה את זה?" שאלתי את עצמי במלמול.

-דני-
"אתה היחיד שהיית שם דני" אמר דביר.
"אם היית הורג אותי, הייתי מצעיר על זה בגאווה, אבל לא הצלחתי לנקום את המוות של בני, של החבר שלי, של אח שלי" דמעות זלגו מעיניי. הוספתי" הוא היה בידיים שלי, גרמתי לו סבל אבל לא הרגתי אותו" כעסתי על עצמי.
"באמת שום כדור לא נורה מהאקדח שלך, ואף אחד לא יכניס אותך לכלא, למרות המכות שנתת לו, הם יודעים שזה הגיע לו ושהוא פגע בך מאוד, וגם בנו" הסביר דביר.
"אתה לא מבין, אני הייתי אמור לירות בו" החזקתי בחולצתו. "אני מתנצל בני" דיברתי אל החולצה של בני.
"היית הולך לכלא להרבה מאוד שנים" רמז דביר שמזל שלא יריתי.
"לא הייתי נכנס אפילו לדקה דביר ואתה יודע את זה, האיש מחפשים אחריו במשך שלושים שנה בכל מקום אפשרי כמעט בעולם, האיש הזה רוצח, המשטרה פה אפילו לא טורחת לבדוק מי היה האחר שיירה בו, זאת אומרת שעל מה היו מרשיעים אותי, על זה שהרגתי מישהו שהרג הרבה אנשים" הוכחתי לדביר שהוא טועה. הוספתי" בניתי את הכל, תכננתי הכל, הייתי אומר למשטרה שהוא זה שטמן לי פח, אתה היית תומך ביף אבא שלי, דניס, לכולם לא היה אכפת מזה שהוא מת" קמתי מהשולחן בעצב.

-כעבור חמישה ימים-
הייתי בביתי. כולם ישבו סביב השולחן, אחותי בתיה, אחי דרור, אמי דורית, אבי החורג רון, ואפילו גם אבי הביולוגי מורדכי. אוכל רב היה מונח על השולחן אך לא טעמתי מכלום. אמרתי לעצמי שאני ייקח קצת זמן עד שאני יגיע ליאן, אני חייב לנוח קצת.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה כלום?" שאלה אמי בלחש והתחשבות וחייכה חיוך קטן.
"אין לי תאבון" אמרתי.
כולם ידעו על מה שעברתי. אבי מורדכי סיפר להם הכל. הייתי נראה הרוס מכל הדבר הזה. אבל הדבר הכי גרוע פה שאני לא יודע מי ירה ברייף.
"אני עוד שבוע, חוזר לניו יורק, אם לא תפסתי את רייף לפחות אני יתפוס את יאן ויגרום לו לשלם" אמרתי.
"אתה רוצה לגרום לי התקף לב?" שאלה אמי דורית ופניה נראו מאוד עצובות.
"אני מצטער אמא, זה משהו שאני חייב לעשות, תצטרכי לסבול עוד קצת, בגלל שהתחנת איתו" הצבעתי על אבי מורדכי.
"אתה מאשים אותי?" שאל.
"חבל שאתה אבא שלי, חבל שיצאתי לחפש אותך בכלל, החיים שלי להרסו בגלל" אמרתי בקול מאשים. הוספתי" אני לא ייפגע ביאן ויסכן את עצמי אמא אני מבטיח, באמת, אני רק חייב לדבר איתו, אני חייב לפתור את זה כדי שאף אחד יותר לא ייהרג, השמועות יגיעו לאוזניו והא מהפחד ייפעל, אני חייב ליצור איתו שלום, הוא במלא יבלה את כל חייו בכלא, העונש שלו מספק אותי" קמתי מהכיסא על רגליי בעצבים.
נעמד מורדכי אבי גם על רגליו בכעס" לא היית צריך לצאת לחפש אותי, אמא שלך ניסתה הכל כדי לשכנע אותך לא לצאת במשך השנים והזהיר אותך, אז אל תבוא אלי בטענות."
"אתה ירית ברייף" האשמתי בצעקה והקשתי על השולחן.
"נתת לנו כתובת מזויפת, הטעת את כולנו, איך יכולתי לירות בו?" שאל בצעקה.
"אל תשקר לי, ידעת שאני ירמה אותך, ידעת בסוף אני ישנה את התוכנית, והשגת את הכתובת נכון?" שאלתי בכעס.
"תירגעו, בבקשה" אמרה אמי בקול מרגיע ולחוץ.
"לא יריתי בו, אני לא יודע מי ירה בו, אבל יש לך מזל שלא אתה ירית, אחרת הכל אצלך היה הופך לשחור, הלב, הראש, המוח, היית מרגיש כאילו אתה מת" הסביר בכעס.
"אתה מדבר על זה, שאתה מרגיש שלכל מקום שאתה מסתכל, שאין לך רגש נכון? אתה מרגיש שאם אתה תמות זה לא ישנה לך כי כבר עכשיו את מרגיש ככה, אתה מרגיש שהלב שלך התנתק מהגוף ואתה נמצא כבר בתוך מוות" הסברתי בעצבים ודמעות זלגו מעיניי.
הביט בי אבי מורדכי בפרצוף המום שהוא רואה שאני מבין.
"כי תנחש מה…אני כבר מרגיש ככה מאז שבני מת, בגלל זה כלום לא עצר בעדי ללכת ולהרוג את רייף, בגלל זה שמתו החברים שלך, הצלחת להמשיך למרות הכל וגם אתה, כי אני מרגיש כבר ככה" צעקתי בבכי. הוספתי" בגלל זה רציתי לירות ברייף, כדי לנסות להציל איזשהו חלק ממני, לנסות להגיע אליו, להעיר את החושך שנמצא בגוף שלי, אם אני הייתי יורה בו, הייתי חוזר לחיות" אמרתי בבכי.
ראיתי על פניו של מורדכי רצון לדבר. אך הוא הרגיש חנוק בשביל לומר מילה.
"הסיכוי האחרון שנשאר לי בשביל להציל את עצמי, זה להרוג את יאן, לפחות את מי שהיה הגורם למוות שלו, אני נשאר פה שבוע והולך" הצהרתי בבכי וכעס ויצאתי מהבית.
כולם ישבו המומים ועצובים. התיישב אבי מורדכי בעצב ודמעות עמדו בעיניו.