פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 11

"אתה יודע שהילדות שלך נגמרה כששלולית נראית יותר כמו מכשול ולא כמו הזדמנות." וזה בדיוק מה שאני מרגיש.

-דני-
הבת של רייף ישבה על הספה. ישבתי לידה. הבית היה מאובטח בהרבה שוטרים. שמחתי שהצלחנו לתפוס אותה.
"אז אני מבינה שלא באמת גנבו לי את התיק, זה היה רק כדי למנוע ממני לברוח" אמרה בקול מבין. הוסיפה" איזה טיפשה אני" אחזה בראשה.
"אני מנסה ללכוד את אבא שלך כבר יותר מדי זמן" אמרתי.
"תהרוג אותי, זה לא משנה לי אני שונאת את הבן אדם הזה, מבחינתי הוא לא אבא שלי, אתה מבין אותי?" שאלה דנה בכעס.
"תשמעי…אני עייף מאוד, אבל אני לא יכול אפילו לעצום עיניים, כי רק אתמול אבא שלך הרג עוד אדם שהכרתי, יוסי קראו לו" אמרתי בקול מאשים ושפשפתי את עיניי מעייפות.
"אני מצטערת, אבל אני באמת לא כמוהו" הסבירה ונגעה בידי לנסות לתמוך.
הזזתי את ידי ואמרתי" את אפילו לא יודעת כמה זה קשה."
"אני יודעת שזה קשה לאבד אדם קרוב אליך" אמרה בקול מבין.
"לא הבנת אותי" כעסתי. המשכתי לדבר"את לא מבינה כמה זה קשה שאתה אפילו לא יכול לעצור לרגע ולבכות כי אין לך זמן, אתה לא יכול להראות חולשה כי אז אתה תישבר, אבא שלך אולי לא הרג אותי אבל הוא שבר אותי, מפה, מבפנים" הצבעתי על הלב שלי. דמעות עמדו בעיניי ולא אפשרתי להם לצאת.
"אני…" ניסתה להצטער.
"את לא מבינה, גם אם תגידי את זה, לפני האיש הזה יוסי, הוא הרג עוד אדם שהכרתי קראו לו סהר, הוא פשוט שלח אנשים, בלי לחשוב אפילו" אמרתי בקול חנוק. הוספתי"ולפני זה הוא בעצמו, הרג מישהו שהיה כמו אח שלי, מישהו שאהבתי יותר מאחי ויותר מאחותי, ואני לא אומר את זה רק בגלל שהוא מת, מגיל שלוש אני מכיר אותו" לא הצלחתי לעצור את הדמעות, זלגה דמעה מעיניי.
"איך קראו לו?" שאלה בעיניים דומעות.
"בני" אמרתי והתחלתי לבכות. הוספתי בלחש" בני קראו לו."
"אני נורא מצטערת בשבילך, אני יודעת שאין צדק למה שהוא עשה, אבל למה הוא החליט לפגוע בחבר שלך?" שאלה.
"זה סיפור ארוך מאוד" אמרתי. הוספתי" את יודעת…שפרחים שמחוברים לאדמה, זה כמו הנשמה שלהם, שאבא שלי ירה בבני, בחבר שלי, הרגשתי כאילו הוציאו אותי מהאדמה…שכל השורשים שלי התפרקו" דמעות זלגו מעיניי.
"אני…" אמרה בקול חנוך ודמעות זלגו מעינייה.
"הוא הולך לשלם על זה" אמרתי וקמתי מהספה בבכי.

-דורית-
"זה כל השיחה שלכם, שתי דקות? אחרי ששבועים לא דיברתם" התאכזבתי.
"עיקר שהוא דיבר איתה, ושהוא הרגיעה את כולם" אמר רון ולגם שלוק מכוס התה.
"כן, באמת היה לי כיף לדבר איתו" אמרה בתיה שמחה.
"מעולה" אמרתי.

-דניס-
מורדכי ודביר יצאו לארגן את הכל. אני הייתי בינתיים בבית, רציתי להיות קצב לבד, אחרי מה שקרה אתמול אם יוסי. לא התאוששתי בכלל, אבל אני יודע שאני חייב להיות חזק למרות שזה כל כך קשה. הייתי עייף מאוד, אבל לא יכלתי לעצום עין. בזמן מחשבותיי אני שומע דפיקות בדלת.
קמתי על רגליי במהירות מהבהלה, שלפתי את האקדח ושאלתי בלחץ" מי זה?!"
נשמעו דפיקות נוספות.
"מי זה?" שאלתי בטון חזק יותר והטענתי את האקדח ליתר ביטחון.
הדלת נפתחה. אחד האנשים שמכוון אלי אקדח פתח את הדלת בבעיטה. עמד לידו בחור נוסף שמכוון גם הוא אלי אקדח.
לחצתי על ההדק מבלי לחשוב. הם עשו את אותו הדבר. מההדף של היריות בבטני, נפלתי על השיש של המטבח ונפלתי על גבי מאחורי השיש. האקדח שלי נזרק הצידה. אבל לפחות הצלחתי לפגוע בבטנו של אחד הבחורים. הם החלו להתקרב לאט-לאט לכיווני. פתחתי את החולצה ונשמתי נשימות כבדות בשבילי. הבטתי על אפוד המגן וראיתי את שתי הכדורים. הפעם אף אחד מאיתנו לא לקח סיכון ונשא על עצמו אפוד מגן.
ניסיתי לשלוך את ידי אל האקדח. אך נורה ירייה נוספת.
נשמעו שתי יריות נוספות. שמעתי את שתי הבחורים צועקים מכאב ונופלים על הרצפה.
"זה בסדר דניס אתה יכול לצאת" שמעתי את קולו של מורדכי.
קמתי לאט-לאט מהכאב.
"השיטה של דני עבדה" חייך מורדכי חיוך של הצלחה.
הבטתי על שתי הבחורים השוכבים על הרצפה. דם רב יש בגופם.
"אני רואה" אמרתי בחיוך.
"קרה לך משהו?" שאל מורדכי בקול דואג.
"אני חושב שנשברה לי צלע מההדף" שיערתי.
"נטפל בזה" אמר מורדכי.
"חבל שדני לא חשב על השיטה הזאת בהתחלה, אולי היינו מצליחים להציל את יוסי וסהר" אמרתי.
"כן" הסכים מורדכי. הוסיף" אבל מזל שעכשיו הוא חשב על זה" אמר.

-פלשבק-
חילק דני לכולם מכשירים ועוד מכשיר שנראה כמו טלפון. המכשיר היה מכשיר קטן שעליו מונח כפתור אדום קטן.
"מה זה?" שאלתי.
"המכשיר הזה, זה מכשיר שבו ברגע שאתם בבעיה, או שרודפים אחריכם לאור כל מה שקרה, אתם לוחצים על הכפתור האדום הזה, ובעזרת המכשיר שנראה כמו טלפון, זה מראה על המיקום שלכם וככה אפשר להגיע אליכם במהירות" הסביר דני.
לחץ דני על הכפתור. נשמעו קולות מהמכשירים שנראים כמו טלפונים.
"ככה תבינו שמישהו במצוקה וצריך עזרה" הדגים דני.
-סוף פלשבק-

-דני-
אני עייף מאוד. לא שמתי לב לגלגלים של האוטו ומתברר שיש לי פנצ'ר. לכן לא יכולתי לנסוע באוטו ולקחתי מונית. אחרי דקות קצרות של נסיעה, לפתע המונית נעצרה. מישהו פתח את דלת המונית.
"מה קורה פה" מלמלתי לעצמי.
לפתע הרגשתי חנק בצווארי. אני מביט בצווארי ורואה שתי ידיים של מישהו אוחז בחבל. נהג המונית מסתכל עלי בחיוך רשע. הבנאדם שפתח את הדלת מחזיק את הטלפון מולי. אני מביט בטלפון ורואה את רייף. ניסיתי להרחיק את החבל מצווארי. ניסיתי למשוך אותו בשתי ידיי. אני מביט ברייף דרך הטלפון בשיחת ועידה.
"איפה הבת שלי?" שאל רייף.
הכנסתי את ידי לכיס ולחצתי על הכפתור האדום במכשיר.
"תענה לי איפה היא?" שאל רייף בכעס.
החבל על צווארי לא היה מהודק עד הסוף כדי להשאיר לי אוויר לדבר.
"אתה פחדן עלוב ששולח אנשים, אתה מדבר איתי דרך שיחת וידאו, רוצח אפס" ירקתי על הטלפון שאח הבנאדם.
"אל תיתן לי להרוג אותך, תענה איפה היא" צעק.
"אתה לא תהרוג אותי ואתה יודע את זה, כי אז אני לא אתן לבת שלך לחיות" אמרתי בקול חנוק ומתקשה לנשום.
"איפה היא? אם לא החבל שעל הצוואר שלך לא יאפשר לך לנשום" אמר בקול מאיים.
"תעשה מה שאתה רוצה, אני במלא אמרתי להם להרוג אותה" חייכתי חיוך ממזרי וירקתי על הטלפון פעם נוספת.
"תעזבו אותו" אמר רייף בחוסר ברירה.
עזב הבחור את החבל.הבחור מחוץ למכונית משך אותי החוצה. הם נכנסו למכונית במהירות ונסעו. השתעלתי ללא הפסקה. הצלחתי להבחין במכונית של דניס מתקרבת אליי. השתעלתי בלי הפסקה, נגעתי בצווארי והתקשיתי לנשום.
החנה דניס את המכונית. הבטתי וראיתי מכונית נוספת מחנה. ראיתי גם את דביר יוצא מהמכונית.
רץ אלי אבי מורדכי בבהלה" דני אתה בסדר? נפגעת? קרה לך משהו?" בתקיף בשאלות מדאגה.
"אני בסדר" התקשיתי לומר והשתעלתי.
"תביאו מים" אמר אבי מורדכי בקול פוקד לדניס ודביר.
ניגשו דביר ודניס אל המכונית שלהם.
"אל תילחץ כל כך, אני בסדר" אמרתי והתיישבתי.
ניגשו דביר ודניס אלי עם בקבוק המים.
"קח" אמר דניס והושיט לעברי את בקבוק המים.
"תודה" אמרתי ולקחתי את בקבוק המים. לגמתי כמה שלוקים והנחתי את הבקבוק.
"אתה לא מבין כמה פחדתי" אמר אבי מורדכי בקול לחוץ והניח את ידו על לבו.
"גם אנחנו" אמר דניס והצביע על עצמו ועל דביר.
"אז תגיד מה קרה? שנירגע קצת, וגם אבא שלך" אמר.
"ניצחנו" חייכתי חיוך קטן.
"כמעט הרגו את דניס היום שתי בחורים של רייף" רמז דביר שאני טועה בדבריי.
"ניצחנו תאמין לי" אמרתי בקול בטוח. הוספתי"הוא היה עכשיו יכול לתת להם אישור להרוג אותי, אבל הוא יודע שאני הדרך היחידה שהבת שלו תישאר בחיים, שהוא לא יכול להרוג אותי, כי גם היא תמות" השתעלתי פעם נוספת.
"תשתה עוד קצת" אמר אבי מורדכי בקול דואג וקירב לעברי את המים.
"אני בסדר" אמרתי והזזתי את ידו.
"הצוואר שלך ממש נפוח ואדום, מזל שתפסנו את הבת של רייף בזמן" אמר דביר והצביע על צווארי.
"הוא כבר לא ינסה לפגוע באף אחד ממכם, שיתקנו אותו" אמרתי וחייכתי חיוך של הצלחה.

-דני-
"עדיין כואב הצוואר?" שאל אבי מורדכי.
"יעבור" השבתי באדישות.
"אתה לא מבין כמה פחדתי ודאגתי לך" אמר בקול לא רגוע.
"תסתכל על הכביש, זה מסוכן" הזהרתי אותו והצבעתי על הכביש מבעד החלון.
"שהיית שמה והם חנקו אותך, לא פחדת למות?" שאל.
"לא" השבתי.
"איך?" שאל.
"כי הוא לא היה הורג אותי בגלל הבת שלו כי הוא יודע שהיא הייתה מתה, הוא יודע שאני היחיד שיכול להוביל אותו אליה, שאני הקלף שלו, אם לא היא תמות" הסברתי.
אבי מורדכי לא דיבר. המשיך להקשיב לדבריי.
"וחוץ מזה…" חששתי להשלים את המשפט. המשכתי"אם הייתי מת אני יודע שהיית ממשיך את מה שהתחלתי, אני…סומך עליך" הרכנתי את ראשי מעט ממבוכה.
"שנצליח לתפוס אותו, אתה לא באמת תשאיר אותו בחיים נכון?" שאל וידע את התשובה.
"בהתחלה מהכעס שלי, רציתי לפגוע בו הכי הרבה שאפשר…בכל פעם שעקבתי אחריו החזקתי את עצמי כל כך חזק לא לצאת מהאוטו ופשוט לירות בו, כי הייתי יודע שאני ירה בו האנשים שסביבו יירו בי, ומה אני ירוויח מזה, אני רוצה גם להגיע ליאן בסופו של דבר" הסברתי.
"מה עוד?" שאל בהתעניינות.
"אבל הבנתי שאין לי זכות לקבוע מי יחיה ומי ימות" אמרתי.
המשיך מורדכי אבי להקשיב לי.
"אבל עכשיו הבנתי שזה בולשיט אחד גדול, עד שהצלחתי לתעל את הכעס שלי למקום אחר ולהפחית אותו כל פעם קצת, ולנסות רק לגרום לו לרצות את העונש שלו ולהישפט למרות שמגיע לו הרבה יותר מזה, ועכשיו הוא הרג שתי חברים טובים שלך, בלי למצמץ אפילו, אז לא מגיע לו להישפט" אמרתי בכעס.
"תקשיב דני…אתה איבדת את בני שהוא היה חבר מאוד טוב שלך ומאוד אהבת אותו, אבל אם לא שמת לב גם אני איבדתי שתי חברים אחד אחרי השניף עוד לפני בכלל שהספקתי להצליח להתגבר על הראשון, עוד לא הספקתי לסיים את הכאב על אף אחד מהם" הסביר ברמיזה.
"אז…?" שאלתי לנסות להבין את דבריו.
"אז אני עדיין לא רוצה שרייף ימות, אלא שהוא ירצה את העונש שלו" אמר.
"אתה שקרן גרוע" אמרתי בביטחון וחייכתי חיוך מזלזל.
"מה?" שאל בחוסר הבנה.
"אתה גם רוצה לפגוע בו בדיוק כמוני, אתה גם רוצה שהוא ימות, בחייך היום ירית בשתי בחורים מבלי לחשוב בכלל בשביל להציל את דניס, מי יעצור אותך להרוג אותו?" שאלתי.
הוספתי בהשבה לשאלתי לפני שיספיק לומר מילה"אני יענה על זה, אני זה שעוצר אותך, אתה מרגיש חסום בגללי, כי אתה אומר שאתה לא רוצה לפגוע רק כי אתה לא רוצה שאני יפגע בו רק כדי שגם אני יחשוב ככה, אבל זה לא יעזור לך שתשקר לעצמך" אמרתי.

-בתיה-
השעה הייתה עשר בלילה. הייתי עייפה מהיום הארוך. עמדתי להירדם ולשקוע בשינה עמוקה. הייתי קרובה להירדם אך נשמע צלצול טלפון. ידעתי שזה דני. עניתי לטלפון במהירות. השיחה התנהלה כך:
בתיה: דני?
דני: סליחה שלא התקשרתי אתמול.
בתיה: זה בסדר, עיקר שהתקשרת.
דני: נשמע שהערתי אותך. הערתי אותך?
בתיה: עמדתי להירדם, כן.
דני: אולי עדיף…שנדבר אז, מחר בבוקר?
בתיה: טוב…
דני: אז נדבר מחר. לילה טוב.
בתיה: לילה טוב. תתקשר!
דני: בסדר.

-דני-
הנחתי את הטלפון על השולחן. כולם כבר היו שקועים בשינה עמוקה. עיניי החלו להעיצם לאט-לאט מרוב עייפות.
-חלום-
"בני" צעקתי בבכי. הוספתי" בני אל תמות."
לפתע רייף הצלע עומד מולי. לפתע אקדח מונח בידי. שוב פעם אני עומד מפוחד בחלום שלי.
"גם הפעם לא תצליח לפגוע בי" אמר בקול מתגרה והתחיל להתקרב לכיווני.
אני מכוון את האקדח אליו. אני לוחץ על ההדק. לפתע האקדח נעלם מידי.
"שוב פעם הפסדת" חייך חיוך מרושע והחל להתקרב אליי.
"הפעם לא תנצח אותי" צעקתי והאקדח הופיע בידי.
לחצתי מספר פעמים על ההדק ויריות נורו מהאקדח.

-סוף חלום-
התעוררתי בבהלה לישיבה שידי מונחת על האקדח שמונח על בטני. הנחתי את האקדח על השולחן.
"הפעם הצלחתי לירות בך" מלמלתי לעצמי וחייכתי חיוך קטן.
שוב נשכבתי על הספה בניסיון להירדם.

-דני-
"קח" נתתי לדניס כוס קפה.
"אני חייב קפה בבוקר" ציין דני ולגם שלוק מהקפה. הוסיף בפרגון"לא רע" הרים את כוס הקפה.

-רייף-
"אז איך נחזיר אליך את הבת שלך?" שאל ברוק העוזר שלי.
"איתרתי את המשפחה של דני, יש שתי אנשים שבדרכם לבית שלו, אני ייתן לו את המשפחה שלו, והוא ייתן לי את הבת שלי" חייכתי חיוך קטן ומרושע.

שתי אנשיו של רייף מתחילים להתקדם לעבר הבניין שמתגוררת משפחתו של דני. הם מביטים על הבניין. מביטים אחד על השני. מחייכים אחד על השני. מטעינים את האקדחים.