פניתי לדרך שגויה עונה 2 פרק 10

"לא משנה כמה קשים החיים עלולים להראות, תמיד יש משהו שאתם יכולים לעשות ולהצליח בו." תחשבו רגע על המשמעות של המשפט הזה ועל כמה שהוא נכון ואם תאמינו במה שהמשפט הזה אומר הכל יהיה הרבה יותר קל.

-דני-
-כעבור יומיים-

דניס, דביר,יוסי ואבא שלי ישבו על הספה עצובים ומדוכאים.
הקשתי על השולחן בחוזקה, קמתי מהספה בכעס ואמרתי בכעס" אני אמרתי לכם שזה מה שיקרה, שעדיף לכם לא להיות מעורבים ועכשיו…עכשיו סהר מת ואתם בוכים פה."
"איך יכלנו לדעת שזה יקרה כל כך מהר?" שאל דניס במלמול את עצמו.
"אני הזהרתי אתכם שאני לא רוצה שתיפגעו" כעסתי. הוספתי" ועכשיו החבר שלכם נהרג."
"החבר שלכם?" שאל יוסי בעיניים דומעות וכעס.
"כן…" לא הבנתי על מה כעסו.
"שלכם? "החבר שלכם" עזר לך בלי להכיר אותך אפילו, ודמעה אחת אין לך על העיניים" אמר יוסי בקול מאשים והחל להתקרב אלי.
"נכון שהוא עזר לי הרבה, וגם לי כואב שהוא נהרג, אבל בקושי הכרתי אותו קשה לי להרגיש משהו בכוח" אמרתי.
"חתיכת כלב" צעק יוסי וחבט בפניי.
החל יוסי לתת מספר אגרופים לפניי. תפס אבי מורדכי את יוסי בחולצתו ומשך אותו בחוזקה. נפל יוסי על הגב.
"תגיד לי השתגעת?" שאל אבי מורדכי בנהימה.
"אני מצטער, אני מצטער, פשוט…לא יודע" אמר יוסי בקול מתוסכל.
"זה שאתה מגיב ככה, לא עוזר לאף אחד" העיר דביר החוקר.
"הוא צודק יוסי זה מה שרייף רוצה" הסכים דניס עם דביר.
"אמרתי שאני מצטער" אמר יוסי בקול חר סבלנות.
"חתיכת משוגע" אמרתי ליוסי ונגעתי בשפתיי המדממות.
"הוא לא התכוון" לחש אבי מורדכי באוזני.
"אני מכבד את הסבל שלכם, ואני לא אמרתי שזה לא כואב לי, עצוב לי שהוא הלך אבל בסך הכל אמרתי שקשה לפתח רגשות למישהו שהכרתי משהו כמו שלושה ימיים, אבל כן עצוב לי בשבילכם" התנשמתי נשימות כבדות בשבילי מהאגרופים של יוסי וניגבתי את דמי משפתיי.
"חייבים להתחיל לפעול, דני צודק" הסכים אבי מורדכי איתי.
"אין זמן לבזבז, אני ישתמש בכסף שאמא שלי הפקידה לי ואני ישהה במלון איפה שהת של רייף נמצא, בדקתי היא עוזבת את המלון עוד שלושה ימים" הבהרתי שאין טעם לבזבז.
"מה התוכנית שלך?" שאל יוסי והתיישב על הכורסא.
"אני יתקרב אליה" אמרתי בביטחון.
"ומה אם היא לא תרצה להתקרב אליך?" שאל דביר.
"לא הבנתם אותי…אני ינסה להבין את הקשר שלה עם אבא שלה, אני יעלה על המספר שלו, אני ילחיץ אותו ואז ניקח אותה לידיים שלנו" עצרתי רגע כדי לנשום. הוספתי"דביר, כל המשטרה רוצים לתפוס את רייף נכון?" שאלתי כדי להיות בטוח.
"כן" השיב דביר.
"לא סיפרת לאף אחד מהשוטרים שיש לרייף בת נכון?" שאלתי על מנת לוודא.
"רק אנחנו יודעים" השיב דביר
"אז ברגע שאני יגיד לכם ניקח אותה, ותשים עליה שמירה של כמה שוטרים במקום סודי. אתה תוכל לעשות את זה?" שאלתי וקיוויתי בלבי שהוא יסכים.
"אוקיי אני מסכים" הסכים דביר.
"יופי" חייכתי וחמימות נעימה עברה בגופי משמחה.
"אבל אני צריך זמן מדויק לבוא עם השוטרים, כמה זמן זה ייקח לך?" שאל דביר.
"יומיים זה כל מה שאני צריך" הדגשתי את המילה יומיים וסימנתי בידי את הספרה שתיים.
"בסדר" הסכים דביר.
"יש מתנגדים?" שאלתי.
השתיקה סימנה שכולם מסכימים.
"יופי" אמרתי ויצאתי מהדלת.

-בתיה-
שכבתי במיטתי מאזינה למוזיקה. המוזיקה פסקה לרגע ונשמע צלצול טלפון. הבטתי בטלפון על הצג היה רשום "מספר חסום". הבנתיי שדני התקשר ועניתי מיד.
השיחה התנהלה כך:
בתיה: דני?
דני: נשמע שהתגעגעת אלי.
בתיה: כן. מה איתך?
דני: אני בסדר, מרגיש לי כאילו לא שמעתי את הקול שלך הרבה זמן.
בתיה: תה כבר שבועיים וחצי לא דיברת איתי בגלל זה, שבועיים וחצי שאתה בחו"ל.
דני: כן…אני מצטער על זה.
בתיה: זה בסדר, רק חבל שלא התקשרת קודם.
דני: את צודקת. מעכשיו אני ידבר איתך כל יום.
בתיה: מבטיח?
דני: מבטיח.
בתיה: גם אתה התגעגעת אלי?
דני: הרבה. אפילו לדרור קצת התגעגעתי.
בתיה: איזה רע אתה!
דני: צוחק. איך אמא מרגישה?
בתיה: היא בסדר, אבא שלך הרגיעה אותה וגם שדיברת איתה זה עזר.
דני: יופי אני שמח שהיא רגועה.
בתיה: מוזר שפתאום נגמר לנו על מה לדבר נכון?
דני: כן. אבל עיקר ששמעתי את הקול שלך, נדבר גם מחר בסדר?
בתיה: בסדר, אבל אל תשכח.
דני: טוב.
בתיה: רגע דני…אתה גם תתקשר ממספר לא מוכר?
דני: כן.
בתיה: עיקר שתתקשר.
דני: אני ייתקשר. להתראות.
בתיה: להתראות.
שמחתי והפעלתי שוב את המוזיקה.

-דני-
הגעתי אל המלון. החניתי את האוטו מול המלון. יצאתי מהאוטו. נעלתי אחרי בלחיצה על כפתור שנועל את האוטו מרחוק. היום שוב פעם הזכרתי את האוטו לשבוע נוסף. שילמתי עוד ארבע מאות דולר על שבוע של השכרה. חציתי את הכביש במהירות. נכנסתי אל המלון. ניגשתי אל המזכירות.
"Hello" אמרתי למזכיר.
" Hello" אמר לי חזרה בחיוך קטן.
" I booked a room" הסברתי למזכיר והצבעתי על עצמי.
" what is your name?" שאל.
" Danny" אמרתי.
בדק המזכיר במחשב ואמר" You said you'd pay in cash"
"yes" אישרתי.
" The price is $ 2000 for four days" אמר.
"O.K"אמרתי והוצאתי את חבילת השטרות. הנחתי את חבילת השטרות על הדלפק שהייתה קשורה בגומייה.
" Enjoy the hotel" אמר המזכיר ונתן את המפתחות לחדרי.
חייכתי חיוך מזויף ולקחתי את המפתחות מידו.

-מורדכי-
"אני מכין תה מישהו רוצה?" שאלתי וקמתי מהכורסא.
"חוזרים שבאחד המערבים שלנו, כולנו שתקנו ופחדנו שלא ניחשף וסהר בלי כוונה נגע באיזה קוץ ובנפלט לו מהפה צעקה קטנה. אז כל כך כעסנו עליו אבל עכשיו זה מצחיק" נזכר יוסי והחל לצחוק.
חייכתי.
"כן אני זוכר את זה, מישהו רוצה תה?" שאלתי פעם נוספת.
"תעשה לי" אמר יוסי והרים את ידו.
"אני לא" אמר דביר והנהן בשלילה.
"אוקיי" אמרתי והדלקתי את הקומקום.

-דני-
נכנסתי לחדרי. הנחתי את תיק הבגדים על המיטה.
"עכשיו אני מבין למה זה כל כך הרבה כסף המלון הזה" התלהבתי שהתסכלתי סביבי.
נשמע צלצול טלפון. הבטתי עליו והבנתי שזה הסימן להתחיל בתוכנית שלנו. לקחתי את דניס איתי לתוכנית הזאת. הוא היה הכי מתאים דביר שוטר וזה יראה חשוד ודניס מתוסכל מדי ואני ואבא שלי לא נעבוד ביחד. הלכתי מהר אל הברז במקלחת. פתחתי מהר את ברז המים. שטפתי את הפנים וסידרתי את שערי במהירות האפשרית. פתחתי את המזוודה והפכתי את הבגדים כדי למצוא חולצה יפה. מצאתי את החולה הכי יפה שנמצאת אצלי. הורדתי ממני את החולצה שאני לובש כעת ולבשתי את החולצה הלקחתי מהמזוודה. יצאתי מהר מחדרי ברוגע. הבחנתי בבת של רייף עוברת במסדרון. הצלחתי לזהות אותה לפי התמונה שלה שמצאתי. חשבתי לעצמי היא הרבה יותר יפה במציאות. איך בחורה יפה כל כך נולדה לאבא מכוער ורשע, איך יכול להיות שאבא שלך זה רייף.
התחתי ללכת לצידה בתמימות לאורך המסדרון. הגענו שתינו למעלית. הוצאתי את הטלפון. חיכיתי לשיחת הטלפון מדביר. תכננו שהוא יתקשר אליי וככה בתו של רייף תראה שאני ישראלי וגם נוכל לאשר את התוכנית. נשמע צלצול הטלפון. הוצאתי את הטלפון מהכיס ועניתי. השיחה התנהלה כך:
דני: הלו אמא מה שלומך?
דניס: אתם כבר בתוך המעלית.
דני: עכשיו כן.
דניס: אני מקווה שהיא תצא מהמלון.
דני: גם אני אוהב אותך אמא!
דניס: אל תגזים במשחק שלך, טיפש.
דני: בסדר.
דני: היא מתחילה ללכת לכיוון היציאה של הלובי. אתה מוכן?
דניס: אתה בטוח שהיא לא שומעת אותך?
דני: חיכיתי שהיא תתקדם מה נראה לך?
דניס: אני מוכן, תעקוב אחריה בתמימות.
דני: בסדר.
ניתקתי את השיחה.
הבחנתי בה יוצאת מהמלון. יצאתי מהמלון אחריה במהירות. הבחנתי בדניס מרחוק מוכן על האופנוע ולובש קסדה על ראשו. סימנתי לו שאני מוכן.
"Excuse me" קראתי לבתו של רייף.
נעצרה בתו של רייף ליד המכונית ואמרה בחיוך נחמד"אני מדברת עברית."
"אה…איזה דביל אני" חייכתי חיוך דבילי.
צחקקה ושאלה בחיוך"מה אתה צריך?"
"את לא מפה אז…את אולי לא תוכל לעזור לי" הבחנתי בדניס נוסע על האופנוע לכיווננו.
"תנסה אותי" חייכה.
נסע דניס במהירות וחטף את התיקה שלה מידה.
"היי מה אתה עושה?" העמדתי פנים שאני לא יודע מהמצב והתחלתי לרוץ אחריו.
נראתה בתו של רייף המומה ומבוהלת. הצמידה את גבה אל המכונית מהבהלה. ניגש אחד מעוזרי המלון אליה.
המשכתי לרוץ אחרי דניס כמו בתוכנית שלנו"תחזיר את התיק" צעקתי.
לחץ דניס יותר מהר על הגז.
"חכה" נעצרתי במקומי ונשמתי נשימות כבדות. המשיך דניס לנסוע.
חייכתי חיוך של הצלחה וחזרתי אל ביתו של רייף.
everything's fine" שאל עוזר המלון את בתו של רייף.
ניגשתי אל עוזר המלון ואמרתי בקול לחוץ".Bring water"
הלך עוזר המלון להביא מים כדבריי.
"את בסדר? נפגעת או משהו?" שאלתי בקול דואג.
"לא, רק קיבלתי מכה חלשה בכתף" נגע בכתפה בכאב.
"זה כואב מאוד?" שאלתי מודאג כדי לגרום לה לחשוב שאני דואג.
"לא זה יעבור, תודה על הדאגה" הודתה לי. הוסיפה" היה לי גם דרכון וגם תעודת זהות בתיק, גם כל הכסף שלי היה שם" אמרה בקול מבואס.
"עיקר שלא קרה לך כלום, את צריכה כסף?" שאלתי.
"לא תודה, אני יסתדר" אמרה.
הגיע עוזר המלון והביא לה את כוס המים.

-דניס-
המשכתי לנסוע. אחזתי בידי את התיק והרגשתי מאושר.

-דני-
ישבנו בלובי על הספה.
"אל תהיי עקשנית, יש לי כסף, אני יכול לתת לך זאת לא בעיה" אמרתי בחיוך.
"אני לא יוכל להחזיר לך את זה" אמרה.
"אני לא צריך שתחזרי לי" אמרתי.
"אני לא יכולה לעשות דבר כזה תבין אותי" הסבירה והתקשתה להזיז את הכתף.
"כמה כסף את צריכה בכל זאת?" שאלתי.
"אלף דולק לפחות, אבל אני לא יוכל לקבל את העזרה שלך, אבל תודה" חייכה חיוך נחמד.
"יש דרך שתוכל להחזיר לי" אמרתי בחיוך ביישן.
"באמת שאני לא יוכל להחזיר לך" אמרה.
"את…יכולה לצאת איתי" גמגמתי וגירדתי באפי ממבוכה.
"אתה מציע לי לצאת איתך תמורת אלף דולר?" שאלה בחשדנות.
"את לא מוכנה לקבל את העזרה שלי, אז לפחות שתרגישי שהחזרת לי, מה את אומרת?" שאלתי וקיוויתי שהיא תסכים.
"זה לא בסדר מה שאתה עושה" קמה מהספה בכעס.
"את צודקת, אני מתנצל" התנצלתי. " לא באמת היה חשוב לי לצאת איתך, חיפשתי דרך שבה אני יוכל לעזור לך זה הכל" הסתובבתי והתחלתי ללכת כדי לגרום לה לטעות בדבריה.
"איך אמרת קוראים לך?" שאלה שראתה שנפגעתי.
"דני" השבתי בעצב.
"דנה" הצביעה על עצמה. הוספיה" תודה על העזרה לא התכוונתי לפגוע, אבל אני מסרבת, אל תכעס" הסבירה וחייכה.
"לא כועס" חייכתי חיוך מזויף.
הסתובבה דנה בתו של רייף והחלה ללכת. הסתובבתי והחלתי גם אני ללכת לצד השני. בעטתי באבן דמיונית מכעס.

-דני-
"הייתה לך מטרה פשוטה, איך פישלת?" שאל דניס בקול מאשים ופרש את ידיו לצדדים.
"זה לא משנה אין לה איך לברוח, תארגן כבר מחר שיתפסו אתה דביר" התעלמתי מדניס ופניתי לדביר.
"אני צריך יומיים לפחות" אמר דביר.
"היא תברח עד אז, היא תחשוב שמישהו בכוונה גנב לה את התיק בגלל אבא שלה" הסברתי בלחץ שאין ברירה.
"אני לא יצליח לארגן את הכל עד מחר, ומי מבטיח לנו שמחר היא לא תברח" התחיל דביר לסגת מהתוכנית.
"תקשיבו רגע" משך אבי את תשומת הלב של כולם. המשיך" כולכם צודקים, אי אפשר לדעת מה מצפה ומתי היא תברח, בגלל זה צריך לחלק את הכל, כל אחד ישמור עליה כמה שעות, במשך היומיים האלה עד שדביר" הצביע אבי מורדכי על דביר. המשיך" יצליח לסדר את הכל, יאללה בשביל סהר" עודד את כולם למען המטרה.
"בשביל סהר" לחש יוסי לעצמו.

-דני-
השמירות האלה מתישות. השעה הייתה כבר אחד עשרה בלילה. הייתי עייף, דווקא אני נפלתי על הלילה. ידעו להגיד לי"אתה צעיר אנחנו כבר יחסית מבוגרים בני חמישים וחמש, אתה רק בן תשעה עשרה, אתה יכול לא לישון בלילה." ואני בסוף הסכמתי לזה. השתעממתי. רציתי להיות קצת בטלפון, לשמוע רדיו, אבל לא רציתי לאבד ריכוז. לפחות מחר כל השמירות האלו ייגמרו. מחר בערב יתפסו אותה ושימו אותה במקום מוגן שאפילו רייף לא יצליח להגיע. אני מביט פתאום סביב חושב על הכל. על בני, על סהר, אבל במיוחד עליי. פתאום הכל היה נראה לי מוזר. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאני יהיה, במקום כל כך מסוכן ומפחיד. שאני יחזיק נשק בידי. שאני יהיה תחת סכנה גדולה. שאני יקפוץ דרך חלון של מסעדה. המוות של בני השפיע עלי מאוד. אם היו אומרים לי שאני יהיה ככה עוד כמה שנים, הייתי צוחק בפרצוף לכל מי שאומר לי את זה. אבל אני חושש בסוף להישאר רק אם התכונות השליליות, אני רוצה לזכור רק את התכונות הטובות, האמיצות שלי, אומת לב, חברות, רגישות.

-מורדכי-
"יוסי זה טעות מה שאתה עושה, זה מסוכן" אמרתי לו בקול דואג.
"הוא צודק יוסי, עדיף שנישאר ביחד, מסוכן לצאת" אמר דניס.
"אני חייב לנשום אוויר, אני מרגיש חנוק, עשר דקות ואני חוזר, חוץ מזה שהאקדח שלי עליי ואני יהיה זהיר" הבטיח יוסי שאין סיבה לדאגה.
בהיתי בו וניסיתי לרמוז במבטי שזאת טעות.
"אני מבטיח שלא יקרה לי כלום מורדכי" אמר יוסי שקלט שבהיתי בו. הוסיף"מבטיח" אמר ונגע בלבו כסימן להבטחה.

-דני-
עיניי כמעט נעצמו. הם אולי אומרים שאני צעיר ושצריך להיות לי כוח, אבל אני עייף מאוד, אני במלא בקושי יושן בלילה. היה מאוד קר. סגרתי את החלון.

-זיכרון-
"איזה קור" אמר בני תוך כדי הליכה מהירה לביתו.
"קפוא, אני שונא קור כזה" אמרתי וחיככתי את ידיי אחת בשנייה כדי לחמם אותם.
"דווקא כיף קור כזה, עכשיו שאני נגיע, נשתה תה, איזה טוסט טוב, נראה סרט" אמר בני נרגש.
"מה אתה כזה מתלהב?" שאלתי בחיוך.
"כי זה הכי כיף, שיש לך סיבה להנות" אמר בני בחיוך.

-סוף זיכרון-
פתחתי את החלון ולא היה אכפת לי כמה קר. זה גרם לזה שחיוך אמיתי סוף-סוף יעלה על הפנים שלי, כי זה גרם לי להיזכר בבני.

-יוסי-
סוף-סוף קצת אוויר. למרות שמאוד קר, האוויר נעים. עברו עשר דקות במלואם ולא רציתי להדאיג אות כולם. הסתובבתי. התחלתי לחזור אל הבית. עיקר שנשמתי קצת אוויר צח. תוך כדי ההליכה חזרה לביתי, הבחנתי במכונית שעוקבת אחריי. הייתי חייב לבדוק את זה. הרמתי מעט את חולצתי והנחתי את ידי על האקדח. התחלתי להגביר את קצב ההליכה לאט-לאט. הגעתי לצומת דרכים. הייתי יכול לפנות ימינה או שמאלה. פניתי ימינה המכונית לא יכולה לנסוע מפה, אלא רק לעשות עיקוף. זאת הייתה הבדיקה. פניתי שמאלה. המכונית פנתה אחריי. הבנתי שזאת מלכודת. התחלתי לרוץ במהירות. האנשים במכונית הבינו שקלטתי אותם ונסעו במהירות. נכנסתי לתוך סמטה. המכונית עצרה וראיתי שלושה אנשים יוצאים מהאוטו ומתחילים לרוץ לעברי. הוצאתי את הטלפון מהכיס שלי. צלצלתי אל מורדכי תוך כדי ריצה. הרגשתי דפיקות חזקות בלב. אחזתי את הטלפון ביד ימין ואת האקדח בצד שמאל. צלצלתי אל מורדכי. השיחה התנהלה כך:
מורדכי: עלק עשר דקות.
יוסי: מורדכייי
מורדכי: יוסי? מה קרה?
יוסי: רודפים אחרי שלושה אנשים, אני צריך עזרה.
מורדכי: איפה אתה נמצא?
יוסי: אני כמה רחובות לפני הבית, נכנסתי לאיזה סמטה, תעזרו לי.
ניתקתי את השיחה. הגעתי לסוף הסמטה. פניתי ימינה בקושי נותרה בי נשימה מהלחץ והפחד. הזזתי את ראשי לאחור בזמן הריצה. הבחנתי בהם רצים אחריי. ראיתי את אחד מהם עוצר ומכוון אקדח לעברי. פניתי ימינה. נעצרתי. ראיתי גדר גדולה מולי. יישמתי את אחד הטריקים שזכרתי פעם. הלכתי אחורה הליכה מהירה. רצתי אל הגדר, קפצתי על הגדר. נאחזתי בו בחוזקה, משכתי את גופי כלפי מעלה, וקפתי מעל הגדר. נחתתי בצד השני.
"עוד לא ממש הזדקנתי" מלמלתי לעצמי והמשכתי לרוץ.
הגעתי לגדר גבוהה יותר. גם אותה יכולתי לעבור אבל שלושת האנשים נעמדו מולי. שלפתי את האקדח וכיוונתי אליהם.
"אתה בכושר מעולה" אמר אחד הבחורים בזלזול. הוסיף"רייף אמר לנו לא לזלזל בך" הטעין את האקדח.
הבטתי על שלושתם. ידעתי שאני הולך למות ושלא מורדכי ולא דביר ולא דניס יצילו אותי.
"החוזקה היחידה שלכם זה להיות אם אקדחים מולי, אבל רק אם היידים שלי אני יכול לשבור אתכם" ניסיתי להרוויח זמן.
"לא רק אתה יודע להילחם, אבל לא יעזרו לך כל המילים האלה, החברים שלך לא יגיעו בזמן" אמר ולחץ על ההדק.
ברגע ששמעתי את קול הירייה, לחצתי גם אני על ההדק. הצלחתי לפגוע בלבו. ראיתי אותו נופל על הקרקע. יריתי במהירות אל השתיים האחרים. הצלחתי לכוון בדיוק ללבם ולהצליח לגבור עליהם. אבל לצערי שתי כדורים פגעו בבטני. גופי נחלש והאקדח נפל מידי. נצמדתי אם גבי אל הקיר והתיישבתי לאט-לאט. שמעתי את מורדכי צועק בשמי פחד ובלחץ.
"אני פה מורדכי" מלמלתי לעצמי.
הם צדקו היה אסור לי לצאת. אבל עכשיו גם אני בדרך לסהר. הצלף הזה רייף בעבר ניסינו לתפוס אותו כל כך הרבה פעמים ואפילו לא התקרבנו. ועכשיו שהצלחנו להתקרב אליו, אנחנו מתים. הבחור הזה מסוכן מאוד וחזק מאוד יש בידו כוח גדול. רק עכשיו אני מצליח להבין שזאת הייתה טעות לנסות לתפוס אותו שוב ולחזור לזה. אני חושב על אשתי ועל ילדיי ואיך הם יעברו את זה. כולנו פרשנו רק לפני כמה שני בודדות והצלחנו למצוא אחד את השני למען מטרה אחת לתפוס את רייף הצלף. עכשיו שאני במצב הזה, אני מבין שהיה עדיף להמשיך בחיים רגילים, אבל אני יודע שאף פעם לא יכלתי להתרחק מהדבר הזה, מהעבודה הזאת. אי אפשר להתרחק ממשהו שאתה אוהב כל כך, עכשיו אני מבין למה לדני הבן של מורדכי חשוב כל כך לתפוס את רייף. הוא איבד את הדבר שהוא לא יכול להתרחק ממנו בחיים, מישהו שהיה כמו אח בשבילו את בני.
עיניי נעצמו לאט-לאט. חשבתי על משפחתי ועל ילדיי ברגעי האחרונים. כמה שניות לפני שעיניי נעצמו. ראיתי את מורדכי ודניס ודביר רצים לקראתי בפחד ועצב.
"יוסי" תפס מורדכי בכתפי ובכה.
דביר ודניס הביטו בי עצובים.
"עדיין יש לך את זה, הצלחת לחסל שלושה אנשים לבדך" אמר מורדכי בחיוך ודמעות רבות זלגו מעיניו.
"אל תפסיקו את התוכנית שלנו ואל תבכו עליי, אל תיתנו להם לשבור אתכם, תיקחו את הבחורה לידיים שלכם" ראשי נפל על כתפי ועיניי נעצמו לגמרי.
"יוסי" חיבק אותי מורדכי ולחש באוזני"המוות שלך לא יהיה לחינם."

-דני-
הבוקר כבר הגיע. פניי נראו עייפות ומותשות מהלילה הארוך של המעקב. עיניי היו אדומות ושקיות הופיעו מתחת לעיניי מעייפות. לפתע הגיעו ניידות משטרה. ראיתי את אבי מורדכי, את דניס וגם את דביר. לא הצלחתי להבחין ביוסי. יצאתי מהאוטו ומיהרתי ללכת אליהם לשאול מה קורה פה.
"מה אתם עושים פה? אמרתם שהמעצר רק מחר? למה היום?" התקפתי בשאלות שהייתי מבולבל ולא הבנתי למה כולם עצובים.
"ככה עדיף" אמר דביר בקול חנוק ועצוב והתאפק לא לבכות.
"למה אתם נראים ככה?" שאלתי שבהיתי בכולם עצובים.
הבטתי סביב ולא הבחנתי ביוסי. הבנתי שגם יוסי מת.
"שיט" מלמלתי לעצמי. הוספתי"אתם יודעים מי עשה לו את זה?" שאלתי.
"מי שעשה לו את זה מת, יוסי הצליח להרוג אותם לבדו, הוא מת כמו תותח" התאמץ אבי מורדכי לחייך.
"הוא ביקש ממכם להמשיך הכל ולא לעצור נכון?" שאלתי יודע את התשובה.
"כן" הנהן דניס בראשו בחיוב.
"אני מצטער בשבילכם" אמרתי ודמעה זלגה מעיניי.
קיבלתי שיחת טלפון. המספר על הצג לא היה מזוהה. הלכתי הצידה כדי לענות לשיחה.
דני: מי זה?
רייף: אתה לא רוצה לעצור את עצמך?
דני: אתה שולח להרוג אנשים בלי למצמץ בכלל. איזה מין בנאדם אתה? אתה חתיכת כלב.
רייף: במשך כל השנה הזאת שעקבת אחריי, שאספת עליי מידע, אף פעם לא הצלחת להגיע אלי, אתה חלש.
דני: אתה חתיכת…
רייף: תוציא את העצבים שיש לך.
דני: איך יכלת להרוג את שתי האנשים האלה חתיכת אפס, עלוב? לשתיהם יש ילדים, לשתיהם יש אישה.
רייף: שתיהם רצו לתפוס אותי, אז אני הקדמתי אותם.
דני: אתה הולך לשלם על זה!!
רייף: זה שאתה צועק מראה על החולשה שלך.
דני: תזכור את המילים שלי, אני יצליח להגיע אליך לא משנה מה, אני יתפוס אותך בידיים ויגרום לך לשלם. ואחרי זה אני ילך למי ששלח אותך ליאן וגם לו אני יגרום להם לשלם.
רייף: אתה מצחיק אותי. אתה חלש, אתה לא תמצא דרך לפגוע בי, לא משנה כמה תנסה.
דני: דנה קוראים לה!
לא ענה רייף.
דני: שיער שחור, עיניים כחולות, תווי פנים יפות, גבוהה, לא מבין איך היא הבת שלך.
רייף: אם יקרה לה משהו…
דני: זה שאתה צועק מראה על החולשה שלך. התנאים השתנו רוצח עלוב. היא עכשיו מוחזקת בידינו ואני יחליט מה יקרה לה.
ניתקתי את השיחה. חייכתי חיוך של הצלחה.
הלכתי חזרה ליד אבי מורדכי. הבטתי על השוטרים שיצאו עם בתו של רייף הצלף. מלווים אותה לאוטו שהיא אזוקה.
היא נעצרה מולי והביטה בי בכעס" מזל שלא הסכמתי לצאת איתך."
הכניסו השוטרים את דנה בתו של רייף לתוך ניידת המשטרה.