פגישה ראשונה לא רצויה

איזה חום, הרבה אנשיים שתויים ומסריחים רוקדים בבר החשוך, אני לעומת זאת חננה בקטעים האלה, יושב בבר ושותה וודקה, בדכאון, זה לא הפתיעה אותי שאני שוב יושב ככה, זה המקום היחיד שבאמת אפשר להשתכר בו, להקיא, לקלל, להתמסתל, ואף אחד לא ישפוט אותך, טוב כמעט, רוב הפעמים…
"ג'ייסון אני חייב להודות שאתה נראה נורא" התקרב הברמן לעברי.
"ואני חייב לומר שאני כבר לא מופתא שאתה אומר לי את זה" עניתי לו בשעמום וגמרתי את השוט.
"זו הפעם השלישית השבוע שאתה כאן, לא אמרת שיש לך תיק חשוב לעבוד עליו?"
"כן," עניתי בחוסר חשק, "יאלה פטריק תביא עוד שוט בחיית"
"בתור בנאדם אני אומר לך לא, בתור ברמן תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני חייב לציין שזה השוט החמישי שלך"
"נתיתי או לא נתתי לך ת'מפתחות שלי?" ציינתי עובדתית.
"נתת… נתת" ענה לי בזלזול ומילה עוד שוט, "אדיוט…" מלמל והחליק לי את הכוס בדלפק.
והתחלתי לשתות, שוב.
לפתע התיישבה לידי בחורה, היא הייתה נראת בסדר, אני עד כדאי כך שתוי שאני בכלל לא חושב על המילים שאני פולט מהפה, ככה שניסיתי לשתוק.
"את מסודרת מדי בשביל להיות במקום הזה" פלטתי והיא צחקה.
"ברור, ברור" ענתה לי ותפחה בכתפי, "פטריק וויסקי בבקשה" קראה לו מרחוק, "אתה גם לבוש בבגדים נאים, עם חליפה מכובדת ממש, מאיפה חזרת?"
"לא זוכר…" עניתי בצחוק.
"הגיוני… ענתה.
הברמן הביא לה את המשקה והיא שתתה באלגנטיות, עדיין לא הייתי מאופס והתחליתי לדבר איתה, זה בעיקר על שטויות אני מניח, עם היא צבעה את שיערה לבלונדיני או שהוא טבעי, איזה מידת נעליים, עם היא אוהבת ביצים קשות, באיזה צבע נעלי העקב שלה ועם היא רוצה לשכב.
"מה?!"
"מה?"
"מה אמרת עכשיו?!"
"א…אני לא…" התחלתי לגמגם בפאניקה, "תשמעי, לעולם לא סומכים על מילים של בן אדם שתוי! לעולם! למרות שעם בן הדוד שלי היה אותו סיפור, והוא שכב עם משהיא בסוף!"
היא נהייתה חיוורת, כאילו מעולם לא הייתה בבר, ואני כמו אדיוט התחלתי לצחוק, האמת שהיא נראת מאוד תמימה בשביל מקום כזה וסביר להניח שאני ם אמרתי לה את זה ממקודם.
ואז… הכל נהיה לי חשוך, וזהו…
…………

התרפקתי בתוך השמיכה הלבנה ובקושי הצלחתי לקום, ולאט לאט משהו פתח תריסים, והיה אור מבצבץ מבחוץ אז כיסתי את ראשי בתוך השמיכה, רגע… אני לא זוכר ששמתי מצאים לבנים… אני בקושי מחליף מצעים! ברגע שהבנתי שמשהו מוזר קורה נהייתי אדום, ומזיעה, הצצתי למעטה וראית שאני לובש רק בוקסר, לפחות אני לובש משהו…
"תשמע אני יודעת שזה ממש מוקדם אבל אני חייבת לרוץ אז… אתה חייב ללכת"
הסתכלתי עלייה עוד בפליאה, עוד לא עיכלתי את העובדה שהגעתי לבית שלה.
"איך…" מלמלתי.
"טוב… לא ירדת ממני עד שאשתה עוד בבר, אז נהייתי גם שיכורה, וסביר להניח שזה מסביר הכל…" ענתה לי במבוכה.
"אהה" אמרתי לברור ואז נזכרתי שוב… "איזה יום היום?"
"חמישי" ענתה האישה בעוד היא לובשת חולצה לבנה.
"שיט!!!" קמתי מיד מהמקום והתחלתי לחפש את הבגדים שלי בפזיזות, התחלתי להתלבש מהר כמה שאוכל, לא חשבתי אפילו עד כמה שמיהרתי.
"ההה… אז מסתבר שגם לך יש עניינים חשובים…" הוסיפה האישה בעוקצנות קלה.
"כן, כן" עניתי לה בנפנוף ומיהרתי לדלת.
"חכה!" עצרה אותי, "העניבה שלך נראת נורא," צינה בצחקוק והתקרבה אליי בהליכה מהירה וסידרה אותה.
"אז לאן אתה ממהר?"
"בית משפט"
"על מה שופטים אותך?"
"אני עורך הדין"
"אההווו…"
היא עוד לא הספיקה שהכל אצלי נראה כמו שצריך וכבר מיהרתי לצאת החוצה כמה שיותר מהר, נפרדתי ממנה יחסית בנימוס, וכשאני אומר נימוס בשבילי זה רק לומר ביי וללכת בשתיקה, זה הכי הרבה שאני מצליח להוציא ממני.
ירדתי במדרגות המסדרות לקומה התחתונה בזמן שהיא מוסרת לי ביי שואל ונפגע מהקומה העליונה, זה מצחיק, נפרדתי ממנה ואינני בכלל יודע את שמה, האמת, אני גם לא טורח לשאול.
פתחתי את דלת הבניין באגרסיביות וישר רצתי לכביש לצעוק למונית, אחרי יותר מעשר דקות אחת מהן עצרה אחרי שדפקתי לה בפגג' והשארתי על המכונית סימן, הוא נתן לי להכנס למושב הקידמי ותוך כדאי שהתחיל לנסוע חיפשתי כמה אגורות לשלם לו.
"לאן?" שאלה הנהג באדישות.
"הבית משפט" עניתי במהירות. הוא הסתכל עליי במבט אחר, כמו כל אחד שאני מספר לו שאני נוסע לבית משפט.
"אלוהים ישמור אני עורך דין!" צעקתי ברוגז.
"לא צריך לצעוק, על הבוקר!" ענה לי ברתיחה.
"סליחה," עניתי לו, הוא היה נראה מסטול יותר ממני מאז אתמול, "אז על מה הקייס?" שאל, עוד פתפטן אחד, פשוט הייתי חייב להתקע עם אחד כזה.
"משהיא רצחה את בעלה…" עניתי בנפנוף.
"אתה מגן עלייה או…"
"על הבת דודה של הנרצח… אני העורך דין שלהם…"
"בטח מעניין נורא" המשיך להתעניין.
"כן, כן" עניתי באיפוק בעוד אני משפשף את מצחי.
המונית עצרה והרמתי את ראשי להסתכל, היה רמזור אדום, החוסר מזל שלי הלך והמשיך… מימין למונית ראיתי אוטו מיושן, בתוכו נהגה האישה שהייתי איתה בבוקר, לא נופפתי לה, התביישתי.
המונית המשיכה לנסוע ואני עליה מתחיל לנענע את הרגל מתוך לחץ, ניערתי את ידי הימנית וכיוונתי אותה לעברי לראות מה השעה בשעון.
"הגענו" הודיע הנהג, "זה יוצא עשרים וחמש"
שילמתי לנהג בפזיזות ואפילו לא שמתי לב כמה שילמתי.
"נתת לי שלושים"
"תשמור ת'עודף" מיד פתחתי את הדלת ורצתי לבית המשפט.
"היי לא לימדו אותך שהחיים זה לא אוטובוס?!" אני שומע את הנהג צועק בשערוריה, כנראה בגלל העובדה שלא סגרתי את הדלת אחרי.
מיד נכנסתי לבית משפט והתמהמתי בין כל החדרים בתוך הבניין העצום, רצתי לקבלה והתחלתי לשאול עוד ועוד שאלות עד כי העובדת לא הצליחה לענות לי.
"מההתחלה!" צעקה לי.
"אוייי נווו…" עניתי בנשיפה מיואשת.
"הנאשמת, מה שמה?"
"אליזבת' פרקר" עניתי.
"יופי, עכשיו תן לי לבדוק ברשימות"
חיכיתי בקוצר רוח בעוד דפקתי עם אצבעותי על שולחן הקבלה.
"קומה שניה," ענתה לפתע, "חדר שלוש בי"
"תודה" עניתי במידי ורצתי לכיוון המעלית.
דחפתי אנשים מצדדי ובכל אחד אני עונה, סליחה, מצטער, אני ממהר, סלחו לי, עד שלא שמתי לב שגם אחרי שאנשים עברו המשכתי לסלוח.
לחצתי על המתג כמה פעמים וראיתי ששום דבר לא זז.
"נו באמתתת!!!" צרחתי ודפקתי את רגלי בקיר מזעם, היא כאבה אבל לא התייחסתי לכך, מיהרתי לכיוון המדרגות ורצתי למעלה.
"ג'ייסון ביליק נא להכנס במידי לחדר שלוש בי" נשמע ברמקול. רצתי בעוד אני מסתכל על כתובות הדלתות. וסוף סוף ראיתי את הדלת. נכנסתי בסערה וראיתי את כולם מעיפים בי מבט נרגז, היו הרבה פרצופים אדומים מרתיחה, חוץ מהבחורה הנאשמת, שלא ראיתי את פנייה.
"תודה לאל" צעקה השופטת, "אפשר להתחיל?"
"כמובן" עניתי בשקט והתקרבתי באיטיות, ניסיתי להסתכל טוב יותר על הנאשמת, היא הסתובבה לעברי, ולא האמנתי.
"פאק…" מלמלתי.
"ג'ייסון?" שאלה בלחישה.