פגומה

שלב א', לפתות.
שלב ב', ללכוד.
שלב ג', להרוג.
התיכון על שם ביל קלינטון, אוהיו.
היא עלתה על הבמה הישנה במרכז אולם האירועים המוכר, שאפה אוויר לראותיה פעם אחת והחלה לנאום בקול יציב.
"הורים יקרים, בריונות. כולנו חשופים אליה. בעבודה, במרכול, בפקקים בכביש…"
קול בקע מן האוזנייה התחובה באוזנה. "שורה שלישית, כיסא חמישי מימין."
היא הפנימה כל מילה, אבל שום דבר לא הסיח את דעתה. היא התכוננה ליום הזה יותר מידי זמן מכדי להיכשל. היא מיומנת.
"הילדים שלכם נחשפים אליה מידי יום, ממש כאן. מרבים להגיד ש'ילדים הם עם רע', אבל המשמעות לא ברורה לכולנו כפי שהיא באמת צריכה להיות ברורה…"
בו זמנית היא סרקה את השורה השלישית וספרה בזהירות את המושבים כדי לא להתבלבל. כן, זה היה הוא. קצת גבוה יותר וקצת יותר מלא, ועל חשבון אלו גם פחות שופע שיער משזכרה, אבל לא היה מקום לבלבול, והיא סמכה ב100% על איש הקשר שבאוזנייה. עיניו היו שקועות בצג הטלפון, ולא נראה היה שמשהו מדבריה עניין אותו. היא פשטה את מעיל העור שלה ונותרה עם חולצת מחשוף לבנה ומכופתרת. כדי לשפר את העמדת הפנים התנשפה קלות והוסיפה בחצי צחוק, "אפשר להפעיל כאן מזגן?". כעת נשא את עיניו לכיוון הבמה והבחין בנואמת. אף אדם מלבד שניהם לא הרגיש במתח באוויר כשבחן אותה לראשונה. אם הוא יזהה אותה, זה הסוף. עם זאת, למדה לפרש הבעות פנים היטב. הוא חייך ותחב את הנייד בכיסו, וכל תשומת ליבו הוסבה כעת אליה. הוא לא זיהה אותה.
היא התאמנה על הנאום כל כך הרבה פעמים, עד שיכלה לדקלם אותו ולחשוב על דברים אחרים במקביל. על אף שידעה שעברה שינוי מן הקצה לקצה, לא יכלה שלא להרהר בליבה; האם היא כל כך שונה משהייתה? הרי בון, איש הקשר שלה, היה מזהה אותה בכל מקום, וגם היא הייתה יודעת למצוא דמיון בינה לבין הגרסה השמנה, המחוצ'קנת והממושקפת שלה, מלפני 15 שנים. ובכן, כנראה מבעד לאותם שומנים, משקפיים מרובעים וגשר בשיניים, לא ראו אותה אנשים, חשבה. גם לא הוא. זעם טהור הציף אותה, אבל רק לרגע. חיש קל ניקזה את כולו, כפי שבון לימד אותה לעשות עם הזמן. הנאום המשיך לזרום ברהיטות ובכריזמטיות שהרשימו את הקהל. הוא בחן אותה בעניין רב, עיניו רפרפו על קימורי הגוף הנאים וכאילו נתקעו באזור החולצה השקופה למחצה.
"אני מקווה שההרצאה הזו לימדה אתכם להפנים את המושג כפי שהוא, ואולי גם למנוע מהילדים שלכם להשתמש בו לרעה ולחשוף אליו אחרים. אני מוכנה לענות על שאלות לכל מי שמעוניין. לילה טוב!"
מספר הורים ניגשו אליה ושאלו שאלות בנושא ההרצאה, אבל ברור היה לה שלא ההרצאה היא זו שעניינה אותו. היא חילקה להם מספרי טלפון ואמרה שהם מוזמנים ליצור קשר בשעות סבירות ולשאול שאלות נוספות, וכשעזבו מיהרה לכיוונו. הוא טרם עזב את האולם, כיוון שבדיוק במקרה קיבל שיחת טלפון מחסוי, שעיכב אותו במקום. היא ניגשה אליו ומכשהבחין בה מתקרבת ניתק מיד וחייך במבוכה.
"היה מאוד מעניין" הוא פלט.
"נחמד לשמוע. אם לומר את האמת, הייתי מאוד לחוצה" השיבה בחצי נשימה.
"באמת? את ממש מוצלחת בלהסתיר את זה, את יודעת?" הוא אמר וחייך.
היא הסתירה רגשות כל חייה. לה זה לא היה סוד.
"אני חושבת שברגע שהתחלתי להרגיש כאילו האולם נהפך לתנור ענקי, חשפתי את עצמי." היא צחקקה במבוכה, וידעה שההשלכות למשפט יהיו שליחת מבטים לא נאותים לעברה. היא הייתה מוכרחה להתעלם מהשד הפנימי, שהשתוקק להניף בעוצמתיות רגל לעבר האשכים שלו, ולהמשיך בהצגה. באוזניה בון לחש לה שהכל מתקדם כמו שצריך, ושהרכב נוטרל. זה היה הזמן לעבור לשלב ב'.
הם התקדמו לכיוון החניה, ממשיכים לשוחח על הא ודא, עד שהגיעו לרכבים שלהם, שבמקרה חנו בצמוד זה לזה.
"אני לא מאמין. פנצ'ר. איך זה הגיוני? נסעתי לפה בלי בעיות!" הוא מחה.
"אני יכולה להקפיץ אותך, אם תרצה".
הוא היסס לרגע, סובב את טבעת הנישואין סביב מפרק אצבעו, ואז הסכים. הוא נתן לה את כתובתו והם יצאו לדרכם.
"אז אתה הורה בבית הספר, כן?" היא שאלה באגביות.
"כן, יש לי כאן בן. אנדי." הוא לא הרחיב בנושא. היא יכלה לנחש, ודאי התנהל ויכוח חריף בבית בעניין "מי ילך הפעם לעוד אחת מההרצאות המזורגגות של אנדי", ואישתו ניצחה.
"והאישה?"
"נשארה בבית. ההרצאות האלו לא מעניינות. אותה, זאת אומרת," הוא הוסיף מיד. "ובכנות, עד היום גם אותי לא מאוד, אבל אפשר להגיד ש.. הארת את עיני." הוא חייך אליה בחביבות, כאילו שכח איפה הוא נמצא.
"ומה אתה חושב על בריונות? זה משהו שהשאיר חותם על כולנו עוד מימי התיכון, לא ככה?"
"כן, את צודקת. זה… ובכן, זה בהחלט משהו שצריך לטפל בו בדחיפות." המילים האלו גרמו לה לזוז במקומה בחוסר נוחות, אולם הוא לא טעה כשאמר שהיא אשפית בהסתרת רגשות.
"אם להתוודות, גם אני בעצמי לא טלית שכולה תכלת," היא אמרה. "אם אתה מבין."
הוא התעכב לרגע ואז חייך בהקלה. "כן, מבין טוב מאוד. למעשה, גם אני הייתי.. את יודעת, קצת בריון."
הוא לא הבחין בכלל שהם בצד השני של העיר, נוסעים בשכונות לא מוכרות שהובילו לבית אחר. "אני שמח שיש לי הזדמנות לפרוק את זה סוף סוף מול מישהו שלא יישפוט אותי. הייתה… בחורה..-"
"איך קראו לה?" היא קטעה אותו מיד. אפילו לא התכוונה להגיב כך לשמע המשפט הזה לראשונה.
"איימי. היא לא הייתה בשיאה, הייתי מציק לה עם החבר'ה כל הזמן. עשינו לה דברים איומים שאני לא אשכח. אני מתבייש אפילו להגיד אותם לעצמי."
"אתה יכול לספר לי הכל," היא השיבה, עצורת נשימה, כל גופה היה דרוך.
"פעם אחת…" הוא פתח בסיפור, וקולו התחיל לרעוד. בתגובה היא שחררה יד ימנית מן ההגה ושילבה אותה בידו. הוא הביט בה, חייך, ועל אף שהרכב היה חשוך, היא ידעה שהוא מסמיק. הוא שאף שאיפה אחת עמוקה והמשיך.
"פעם אחת, עקבנו אחריה בדרך הביתה מבית הספר. כשהיינו בנקודה שחורה, התנפלנו עליה וקרענו ממנה את החולצה. חשבנו שיהיה מצחיק להראות לכולם שאין לה באמת כלום מתחת, שהכל שומן.. וזה היה נוראי."
שיערותיה סמרו והיא התקשתה לשאוף אוויר, שלא לדבר על לומר משהו. הוא יכול להצטער ולהתנצל כמה שבא לו, היא חשבה לעצמה. אבל כבר מאוחר מידי בשביל להתחרט.
"ואז..?" היא הצליחה לפלוט בקול יציב כמיטב יכולתה.
הוא שתק במשך שניות ארוכות, השתדל להתעלם מהכאב שבגרון כשאותם הזיכרונות הציפו אותו.
"ואז, חרטנו לה על החזה את המילה 'פגומה' עם חתיכת עץ שמצאנו על הקרקע." הוא ענה בקול רועד, נאבק לא להישבר תחת האימה שסחף איתו הזיכרון.
הרכב נעצר.
אבל לא מהמתח שאפף אותם, אלא משום שהגיעו למחוז חפצם.
שתיקה שררה ברכב לשניות ארוכות.
"איפה אנחנו?" הוא שאל לפתע, מתעורר מחלום בלהות ישן.
נדרשו לה גם כן מספר שניות להתעשת.
"אוככ, לעזאזל, אני והבלבול שלי," היא רטנה. "הייתי כל כך שקועה בשיחה, שכחתי שאני צריכה להקפיץ אותך הביתה."
"טוב, זה בסדר. אני יכול להזמין מונית."
"לא לא, בבקשה. אני אסיע אותך. תן לי רק דקה לעצור בשירותים ולשתות כוס מים, בסדר?"
הם יצאו מהרכב ועלו במעלית לדירת שני החדרים השכורה בקומה הרביעית.
"מים? קפה? יין?" היא הציעה לו מהמטבחון.
"יין יהיה נחמד" הוא השיב מהסלון, בוחן את הדירה בסגנון וינטאג' שלא הייתה מרוהטת במיוחד.
"כמה זמן את כבר גרה פה?"
"לא הרבה. אני לא בחורה של מקום אחד, אחרי שאמצה משהו אני אחפש ריגוש אחר."
הוא לא מצא תמונות שלה בבית.
"אני משער שככה את גם עם בני זוג," הוא השיב בתגובה.
היא בחשה את היין בקפדנות עם הבוחשן ושיננה היטב את מיקום הכוס שלו לעומת שלה. טעות מגוחכת כמו זו תסיים אותה, תרתי משמע. בון לחש לה באוזניה, "את מתקדמת יופי. תתכונני לשלב ג'."
היא נשענה על משקוף הפתח למטבחון. "אפשר להגיד שאני בחורה של סטוצים, כן." היא חייכה בערמומיות ונהנתה לצפות בסומק עולה על לחייו.
"טוב, את בהחלט נראית כמו מישהי שגברים ממתינים לה בכל פינה.." הוא גמגם ולא הסיט את מבטו ממנה כשהתהלכה לכיוונו בחדר, אוחזת בידיה שתי כוסות זכוכית מלאות למחצה ביין אדום. התאורה הייתה עמומה והשעה כבר הייתה 23:00. היא צחקה צחוק מאולץ והניחה את שתי הכוסות על שולחן הקפה שבסלון, כל אחת במיקומה שלה. רק שלא תהיינה טעויות, חלילה.
"נו, באמת. אני תמיד מקנאה באנשים כמוך."
הוא נראה מבולבל.
"להתמסר, למצוא פארטנר לחיים שתמיד מספק אותך… זה בטח דורש מזל גדול. לך יש משהו שלי אין." היא חייכה, ושניהם התיישבו על הספה. היא הושיטה לו את הכוס הימנית.
הוא הרהר לרגע, ואז הוסיף. "לא הייתי אומר 'מספק לכל החיים'… מחויבות היא לא דבר פשוט, יש פיתויים מכל עבר, ומה שיש לך מתחיל לאבד מהערך שלו. אישתי ואני, למשל, מחזיקים מעמד בשביל אנדי. אם לא הוא, החבילה כבר הייתה מפורקת."
"ובן כמה אנדי, אם מותר לי לשאול?"
"בקרוב 15, נדמה לי. אפשר להגיד שאני כבר מתקרב לקו הסיום", הוא צחק והתרווח על הספה.
"אז לחיי הסיפוקים שבחיינו" היא אמרה בערמומיות וחייכה חיוך חושני.
"לחייהם," הוא ענה, ולגם לגימה מכובדת מהיין.
"את יודעת, את נראית ממש טוב. איך את שומרת על עצמך?" הוא פלט לאחר כמה לגימות נוספות, מעורפל מהיין.
"אני לא מספרת את זה להרבה אנשים, אבל זה לא היה פשוט." היא השיבה.
"אחרי שעברתי לבית ספר אחר בקצה השני של המדינה, הצמידו אותי למאמנת כושר פרטית שקרעה לי את הצורה. חוץ מאלה… יישורי שיניים, טיפולים קבועים אצל קוסמטיקאיות, ניתוחי לייזר, פילאטיס, קלינאיי תקשורת…"
החדר התחיל להסתחרר סביבו.
"פגישות עם פסיכיאטר, שלימים נהפך לחברי הטוב ביותר. בון, קוראים לו. מצלצל מוכר?"
הוא ידע שכן, אבל לא הצליח להגות את המילה. אגלי זיעה זלגו כעת על מצחו.
"אבל יותר מכל, הניתוחים הפלסטיים. אחרי הניתוח להגדלת חזה, התחילו להתייחס אליי כמו לאדם שונה לגמרי. שמתי לב אליך בהרצאה, אתה יודע… ואני מוכנה להראות לך מה המנתח הפלסטי המוכשר שלי יצר במו ידיו, אם תרצה."
עיניו הושפלו מטה לכיוון החזה שלה, מנסות להבין אם עכשיו יש שניים מהם, או ארבעה.
"מה לעזא…" הוא פלט, כשהיא דחפה לפיו את כוס הזכוכית ורוקנה את שארית תוכנה לתוכו. הוא לא הספיק למחות; זו כבר סתמה את אפו, והכל נבלע.
היא אחזה בידו, הקימה אותו מהספה בסלון ומשכה אותו אחריה לחדר השינה. לפני שהספיק להבין היכן הוא נמצא, כבר נדחף בעוצמה על המיטה ורותק אליה, כשהיא רוכנת מעליו.
"לא היה לי קל, בכלל לא." היא התנשפה ואמרה, תוך שקרעה ממנו את בגדיו בכוח.
"אתה מכולם, שיין האריס, אמור לדעת," היא הזכירה את שמו, אבל הוא כבר היה תחת השפעת הרעל לזמן רב מידי מכדי לחשוב בצלילות. כל מה שהצליח לפלוט היה "מי את?", בקול חנוק ובפנים אדומות.
היא צחקה, הפעם לא מתוך אילוץ.
"אמיליה", השיבה לו.
הוא נראה מבולבל, ניסה לחשוב ובאיטיות חיבר את חלקי הפאזל במחשבתו.
היא שלפה מתסרוקתה קיסם עץ ארוך וחד. שיערה התפזר ונשפך על כתפיה.
היא פתחה באיטיות את כפתורי חולצתה, כשבאוזניה הידהד קולו של בון, מעודד אותה בלחש.
חדר השינה החשוך, והרעל שהתפשט בגופו של שיין האריס כמו אש בשדה קוצים מנעו ממנו לעשות הכל פרט לדבר אחד ואחרון.
הוא הצליח לקרוא את הכיתוב שעל חזה.
"פ.. פגו.." הוא גמגם, נאבק בערפל שאפף את התודעה שלו יותר ויותר עכשיו, איים על הכרתו.
"פגומה" הוא פלט לבסוף, בקול חנוק, חלוש ורועד, מתנשף ממאמץ.
הוא נאנק מכאב בזמן שחרטה על חזהו באמצעות הקיסם הארוך את האותיות "ב", ואז "ר". דמו זלג במתינות במורד חזהו החשוף והכתים את המצעים הלבנים שעל המיטה. היא הסבירה. "התעקשתי בפני המנתח שלא יתקן את זה. יש דברים שאי אפשר לתקן." היא אמרה לו, והתקרבה לפניו כדי לשמוע אותו טוב יותר, משום שעכשיו רק לחש.
"אמיליה…?" הוא השלים את המילה בנשימתו האחרונה.
היא קירבה את שפתיה לאוזנו ונשכה אותה, כשהשלימה את המילה החרוטה על חזהו. הוא כבר לא הרגיש את הכאב. "בריון", היה חרוט באותיות דפוס גדולות וחדות.
שלב א', לפתות.
שלב ב', ללכוד.
שלב ג', להרוג.
חצי ערומים, שרועים על המיטה המגואלת בדמו של שיין האריס, היא רכנה אליו ולחשה לו, שניה לפני שפרחה ממנו רוח חייו;

"אבל החברים קוראים לי איימי".