ערב שלא ישכח

ערב שלא ישכח
המקום, ראש-פינה. הייתי כבן 16 פחות או יותר. והכול קרה משום שהשתתפתי במסיבת ריקודים שערך אחד מחברי, בביתו. בנסיבות אלה הוריו נתבקשו ממנו למצוא לעצמם מקום אחר לבלות בו, עד שהמסיבה תסתיים. הורים ומסיבות של נוער מתבגר, לא הולכים בכפיפה אחת, גם לא כיום.
לאן הלכו הוריו? 'מעניין את הסבתא', היה נהוג להגיד במקרים שכאלה באותם זמנים.
בשנות השישים מסיבות לא התחילו בחצות כמו בשנות האלפיים, אלא הסתיימו בסביבות אותה שעה, לצערינו. הייתי יכול לספר עכשיו את אשר התרחש במסיבה, סיפור לא רע בפני עצמו, אך הפעם אני מעדיף לדלג מעליה, ולהגיע ישירות להתרחשות שניצבתי מולה לאחר סיומה.
בשעת חצות והלאה, בלילות שישי, הרחוב הראשי החוצה את העיירה, כלב לא מסתובב בחוץ, למעט חמור כמוני, צועד בירידה לכיוון ביתי, ומפאת שיפוע הרחוב, אצבעות רגלי נלחצות אל קידמת נעלי אלביס. נעלי אלביס, הם נעלי לאקה שחורות ומבריקות, חרטומם צר והעקב גבוה, ומשמיע נקישות כמו נעלי סטפס. לא נוחות, אך עושות ממך גבר גברי, גבוה בהרבה מהגובה הטבעי.
תהודת נקישות עקבי מהדהדת בין מטע של עצי זית אשר מימיני, לבין עצי תפוחים משמאלי. תאורת הרחוב מפיצה אור צהבהב חיוור על הכביש, ומעט מצידיו, לא מאירה יותר מאשר את שורת העצים הראשונה. כבל מפותל מונח לו לרוחב הכביש, כחפץ שנפל מרכב כלשהו. עיני מתמקדות בו ברגע שהתאורה מאפשרת לראותו מספיק ברור, לברר שמא אמצא לו שימוש.
נחש!!! לא כבל, נחש! נחש גדול או ארוך, תלוי איך הבן אדם חושב. אני לא מבין גדול בנחשים אבל יודע להבדיל בין המסוכנים, לאלה שאפשר לכנותם 'ידידותיים'. זה היה ארסי. לא צפע בעל ראש משולש,, אך דומה לו למדי, לפחות על פי תבנית הפאזל הצבעוני שיוצרים קשקשי גבו. לא שיכולתי לקבוע בוודאות את הצבעים, אך ההבדלים בין הכהים לבהירים היו ברורים לחלוטין. הנחש היה יותר בצידו השמאלי של הכביש, וניכר שהוא נהנה מצבירת אנרגיה חיונית לגופו, מהאספלט השחור שקלט במשך היום את קרני השמש. הוא לא עשה סימנים שיש בדעתו ללכת למקום כול שהוא. חשבתי שיהיה נבון ללכת לאט, ולעקוף אותו בצד הימני של הכביש והתחלתי בביצוע המהלך. הנחש הפנה מיד את ראשו אלי, נועץ בי זוג עיני נחש צהובות ובורקות. לשונו המפוצלת צצה, מתנועעת לצדדים, קולטת כל שביב מידע. לרגע נעצרתי. שרירי גופי התכוננו בניסיון לבלום ניסיון שלו לזנק לעברי. ראשו נע ימינה וגופו נמשך בעקבותיו כמו רכבת שבין קרונותיה אין הפרדה. צעדתי לאחור בזמן שהוא חסם בפני את המעבר שאך לפני רגע היה פנוי. שוב נעצר, אבל הפעם עיניו נשארו נעולות עלי. הגיע העת לנסות את אותו מהלך בצד שמאל. ייתכן שיחליט להישאר במקומו החדש. רק צעד אחד שלי והוא כבר החל לנוע שמאלה. עצרתי. גם הוא. עוד צעד שמאלה והוא החיש את תנועתו. לא היה לי סיכוי לעבור לפני שיחסום שוב את דרכי.
'נו?' שאלתי את עצמי. 'זה הפתרון? לעמוד כך ללא תנועה, ולהמתין עד שהאדון המכבד יחליט להסתלק?' ליתר ביטחון צעדתי שני צעדים איטיים לאחור. הוא מצידו חש כנראה מספיק בטוח, עד כי הסיר ממני את עיניו המהפנטות ושב להתרגע על המשטח החם.
הצצתי בשעוני. חצות ושלושים וחמש. הלכתי עוד קצת לאחור והתיישבתי אל שפת המדרכה. גם השפה העשויה בטון, הייתה חמימה.
רק בחמישה לאחת, מצבריו נטענו במידה מספקת ומבלי להתייחס אלי הזדחל ועלה על המדרכה שישבתי עליה, ואט אט חמק אל הצמחייה שבין עצי הפרי, שהעלימה אותו כאילו לא היה מולי מעולם.
נחש? אולי נחשה? השד יודע כיצד ניתן להבדיל. קמתי והתחלתי ללכת על הכביש לכיוון ביתי, לא מסיר עיני מהמקום בו בערך חמק זנבו, מחשש פן יחזור לתקוף מאחור. כנראה וכבר פרחתי מזיכרונו והוא הלך לו לענייניו באופן סופי.
כמעט חמישים שנה חלפו מאז אך בניגוד לו/לה, המקרה והוא/היא, חרוט בזיכרוני עד היום, כאילו היה זה רק אתמול.

– סוף –

מצא חן? תגידו איזו מילה. www.vago-h.com