עסקה עם המוות – פרק 9

התחלתי לרוץ, ליבי פעם בחוזקה, הרגשתי כאילו משהו לא טוב קורה, ממש לא טוב. אני חייב לברוח, אני חייב להישאר בחיים, אני חייב. ישבתי על סף המדרכה, השעה הייתה 9:43, לרגע חשבתי בתוכי: 'בעצם, למה אני צריך לחיות? הרי בסוף בכל מקרה זה יגמר, לא? בעצם מה זה לחיות? מה זה למות?' חשבתי על כל האנשים שהייתי צריך להרוג כדי לחיות, זה לא היה קצת מוגזם. אם הייתי מההתחלה נשאר בפנימייה, חי חיים רגילים, למה בכלל מההתחלה ברחתי משם? כי היה לי רע, כי הציקו לי שם, צחקו עלי, למה? כי אני שונה, אחר, לא יודע למה או איך, לדעתי הם השונים, האחרים, אני רגיל לעצמי, זה לא מספיק טוב? אין לי מה לללכת למשטרה כי הם יגלו שרצחתי, אני לא ידעתי מה לעשות, אולי רק דבר אחד, אבל זה לא בתכנית, אף על פי שחיים כאלה הם לא משהו. בדיוק כשקמתי משפת המדרכה, ראיתי נערה רצה, בערך בת גילי, אולי קטנה יותר, היה לה שיער ארוך וחום, עיניה ירוקות. היא התקרבה אלי אבל אל שמה לב אלי, כי ידיה כיסו את פניה והיא בכתה, היא התנגשה בי, שניננו נפלנו. "אוי סליחה" הנערה אמרה, פניה היו אדומים, עיניה אדומות. קמתי מהר והושטתי יד לעזור לה לקום, הנערה גם קמה "שלום" אמרתי "אדמונד" . הנערה הושיטה את ידה ללחיצה, נענתי בחיוך "קייסי" הנערה אמרה, "שמתי לב שאת עצובה" אמרתי, קייסי נראתה כועסת ואז היא חייכה "כן…". "אז תספרי לי מה קרה, אני בטוח שאוכל לעזור" קייסי חייכה והתחלנו ללכת ברחוב כשהיא מספרת לי מה קרה…