עסקה עם המוות – פרק 6

ארו ישב על כיסא ואריקה דיברה איתו, גבה היה מופנה אלי, ארו שם לב שאני מסתכל דרך החלון והוא סימן לי לברוח. אריקה הסתובבה, אבל לא הצלחתי לשמוע מה היא צעקה כל הדרך לחלון, אריקה פתחה את החלון ואמרה: "גם אתה באת איתו?! כנס מייד לבית, מהדלת הראשית" רצתי לדלת הראשית ונכנסתי לביתה של אריקה. "מה אתם חושבים שאתם עושים?!" אריקה צעקה עלינו כשנכנסתי, "למה אתם עובדים בשביל הבוס?! הוא הרע בסיפור הזה! ואני לא מאמינה שהוא חשב שאתם תצליחו להרוג אותי!" "את מכירה אותו?" שאלתי. "ברור! מי לא מכיר?" ארו היה נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי "ועליך אני ממש לא מאמינה! אתה ניסית להרוג את הדודה שלך?!" "הדודה שלך?!" חזרתי אחריה, "כן! אני הדודה של הילד חסר האחריות הזה!" אריקה אמרה, ארו ניסה להסביר "לא ידעתי, שזאת את… הבוס איים עלי, הוא עינה אותי…" פניה של אריקה הפכו פתאום מאדומים ללבנים, עיניה התכווצו, "נמשיך לדבר על זה מחר" אריקה אמרה "תלכו לישון!". מבוהל, שאלתי "ומה עם הבוס? הוא רוצה שתמותי עד מחר בשתיים" אריקה חזרה להיות כועסת "אז הבוס לא יקבל את מה שהוא רוצה פעם אחת!". אריקה הכינה לנו שתי מיטות בחדר האורחים, ארו ואני הלכנו לישון…

*************************************************************

התעוררתי בשעה 1:17 לפנות בוקר, משהו גרם לי לקום, הייתה לי הרגשה לא טובה. הדלקתי את האור הקטן. ראיתי את ארו שישב על המטה שלו, הוא חייך, אבל לא חיוך רגיל, חיוך מבוהל כאילו נתפס בשעת מעשה. בידו היה מוחזק מזרק, בתוך המזרק היה חומר שחור, הסם. על ידו השנייה של ארו הייתה נקודה קטנה, התקרבתי אליו "מה עשית?!" שאלתי אותו, ארו הסתכל על המזרק ואז אלי, חיוכו נדם, "אני לא יודע" הוא אמר לי. "למה הזרקת את החומר הזה ליד שלך?!" צעקתי עליו, עכשיו ארו נראה כילד קטן ומבוהל, הוא התחיל לבכות "זה, זה פשוט קרה!" הוא צעק "מצאתי את זה ו…". "לפני כמה זמן?" שאלתי, אותו "דקה בערך…" הוא ענה. "ארו, תקשיב, אתה חייב לעשות משהו, תעיר את אריקה תמנע מהחומר הזה להתפשט". "אין כבר מה לעשות…" ארו אמר, "המוות זה מקומי, אדמונד רק שתדע, שהיית אלי…" ארו לא הצליח לסיים את המשפט, דמעותיו כבר יבשו "הייתי מה?" שאלתי, "היית אלי…" ארו ניסה שוב לומר, "הייתי מה? מה?!" שאלתי את ארו, הייתי חייב לדעת, רק משפט אחד אחרון לפני שהוא הולך, "חבר טוב" ארו סיים את המשפט, כבר לא היה בכוחו לשבת, הוא נפל על המיטה, עיניו נעצמו, נעצמו לתמיד "ארו! לא!" צעקתי, הדמעות שעמדו בתוכי התפרצו כעת כמו מפל אדיר, לא יכולתי לאבד את האדם היחידי שהיה לי כמו חבר. "ארו!" מילמלתי, כבר ידעתי שלא משנה כמה אקרא בשמו זה לא יעזור, ארו כבר הלך, הלך לתמיד…