עסקה עם המוות – פרק 12 – פרק אחרון!!

הלב שלי פעם בחוזקה, הרגשתי כאילו הבטן שלי מתהפכת, השניות עברו לאט, והעולם עצר. ראיתי את ידו שלו שולפת משהו מהמגירה, בתנועה זריזה ומהירה. נלחצתי, ההרגשה הייתה נוראית מידי, ורק ברגע האחרון הצלחתי לראות את פניו של ארו, מחייכים אלי. רגע! אבל קרה משהו! באותה שנייה שחשבתי על ארו העולם חזר לקדמותו, השניות עברו בדיוק בזמן והיד הפסיקה לזוז. "אז זה מה שקרה?" הוא שאל בשקט, קולו היה הרבה פחות מאיים ממקודם. "אתה מרגיש ככה בגללו?" הוא שאל שוב. הנהנתי בראשי, ידעתי למה הוא מתכוון, זאת הייתה האבן הקטנה שזחלה לה לליבי. חשתי בנשימותיו האיטיות ובלחץ שעדיין לא עזב לגמרי. "היית…" התחיל הבוס לומר "היית רוצה להחזיר אותו?", עיניי נפערו "אפשר?!" שאלתי בצעקה, אולי חזקה מידי, כי הבוס לחש לי "ששש…" הנהנתי, שתקתי וחיכיתי לתשובה שלי "כן, אבל זה יכול להיות מאוד מסוכן ובשביל זה צריך…" הבוס לא סיים את משפטו כי הוא ראה אותי בוהה באוויר, לחשתי בשקט "אפשר להחזיר גם את כל האחרים? את כל האחרים שהרגתי…?" הבוס הנהן לאט, האבן התחילה לרדת מליבי אך עדיין הרגשתי שמשהו לא בסדר. "אז מה צריך לעשות כדי שהם יחזרו?" שאלתי, לוחש, מפחד שאומר משהו לא נכון ואז הבוס יעשה לי משהו. "אתה צריך…" הבוס השיב, "צריך למות?" שאלתי, הרגשתי את זה מגיע ממקודם. הבוס הנהן שוב. "והם יחזרו? בטוח שהם יחזרו? והכל יהיה בסדר?" שמעתי את עצמי, הרגשתי כמו ילד קטן. "כן, אבל זה יהיה קשה מאוד, זה יכול לקרות רק לאדם אחד מתוך מיליון, אבל רק האנשים שמוכנים להקריב את עצמם. לא רק בשביל שיחזרו המתים, אלא בשביל תחושת החרטה והאשמה הגדולה שתקפה אותם ולא עוברת" "אתה מנסה לומר שרק אם אני מרגיש חרטה עמוקה כל כך אני אוכל להחזיר אותם?" שאלתי, "כן" הבוס ענה. לאט לאט התחלתי לראות אותו כידיד טוב. "הנה" אמר הבוס "תשתמש בזה" הוא נתן לי את מה ששלף מהמגירה, טבעת קטנה עם אבן בתוכה. "הנפש שלך צריכה להיכנס בזה" הבוס אמר והצביע על האבן הקטנה, לא יותר גדולה ממחק של עיפרון. הבנתי מה אני צריך לעשות, זו רק תחושת האשמה ששלטה בי, החרטה עמוקה של מעשיי, החיים שהרסתי, הכל, כולל ארו. לא השתמשתי בשום חפץ, לא משהו חד, לא משהו מכאיב, לא משהו קשה, לא משהו כבד, אלא כל אלה ביחד. הם הצליחו לעזור לי, הלב שלי, הקטן אבל המסכן, העזוב, הרדוף תחושת סבל. הרגשתי את עצמי יוצא מגופי לאט לאט, בעוד שהבוס מביט בי, בעיניים עצובות, חומות ועמוקות. הרגע חלף והשתיקה חזרה, מצאתי את עצמי במקום גדול ולבן, ראיתי מרחוק דמויות מתקרבות, הם היו כל האנשים, כל האנשים שהלכו, ובראשם עמד גאה ושמח, ארו. שמחתי שאוכל לראות אותו, עוד פעם אחת, חי ונושם, סוף כל סוף אחזור למקום המתאים לי, ובתמורה כל המתים יחזרו. בעוד הדמויות עוברות מעלי בחיוכים שמחים, ראיתי את ארו, הוא חיכה קצת שכולם ימשיכו קדימה, לכיוון שממנו באתי. "ארו" לחשתי, הוא חייך. "חברי הטוב" ארו לחש לי בחזרה, חיוכו גובר עד פחד. "הצלחתי, הצלחתי להחזיר אותך" אמרתי, ארו חייך שוב, "אתה חבר טוב" ארו לחש, "תמיד ידעתי, למרות שאני אתגעגע אליך מאוד" הוא המשיך, חיוכו נדם ברגע, הפעם היה תורי לחייך, פתאום הבנתי מה עשיתי, הכל נראה לי ברור, הרגשתי שזה כל כך נכון לעשות. כשראיתי את ארו נזכרתי מה גרם לי לעשות את זה. חיבקתי את ארו "להתראות חבר" אמרתי, והמשכתי ללכת קדימה, בעודי מתחיל לעלות למעלה הסתובבתי לאחור וראיתי את ארו מתחיל ללכת, גבו מופנה אלי, וברגע שעמדתי להמשיך ללכת, גם הוא הסתובב, נופף לי בידו לשלום, החזרתי לו ניפנוף, ליבי פרח מאושר, אבל הדמעות התחילו ללזוג. התקדמתי לעבר העולם שמתאים לי יותר, עליתי לשמים, ריחפתי בין העננים, למרות שידעתי איפה אני נמצא עכשיו, אני נמצא שוכב במשרדו של הבוס, לצידי הטבעת שוכבת על הרצפה, נפשי בתוכה. בעוד הרוח מעיפה אותי גבוה חשבתי לעצמי, "איזו עסקה טובה עשיתי, עסקה עם המוות…"