עסקה עם המוות – פרק 11

"שֵם" קול לחש לי מאחורי הסורגים, "אדמונד" עניתי, "משפחה" חזר הקול ואמר. "אין לי משפחה, אני יתום" אמרתי, "לא!" ענה הקול בקריאה "שם משפחה", "אוקסביו" עניתי. הצלחתי להרגיש בפחד שתקף את האדם שדיבר אלי. הוא פתח את הדלת באיטיות, ראיתי פנים עצובות של אדם בשנות השלושים לחייו אבל נראה זקן בעשרים שנה, פניו היו חיוורים ולבנים כסיד, עיניו גדולות, שחורות ואטומות, שיערו שחור ואפור מעט בקצוות, אבל מה שהכי הפחיד אותי היה כתם הדם הגדול שהיה על חולצתו, שפשט בדיוק באמצע החזה. היה נדמה שירו בו, אבל האין הוא אמור למות?
בעוד שחשבתי על זה, האיש הסתכל עלי במבט חושד ועיניים כועסות, הוא תפס בידי בחוזקה כאילו דואג שלא אברח, הוא שם שק קטן על ראשי כך שלא יכולתי לראות כלום, בקושי הצלחתי לנשום, רק הלכתי והלכתי בעזרת ידו של האיש שמשכה אותי קדימה. לאחר דקה של הליכה במה שהרגיש כמו מסדרון ארוך וצר הגעתי לשם, למחבוא.
"זה פה!" אמר האיש המוזר בעת שהוריד את השק מראשי ודחף אותי פנימה כמו לבית סוהר, הוא סגר את הדלת מהר כאילו אני איזו חיה רעה שיש להיזהר מפניה. ראיתי שולחן מעץ, השולחן היה ישן מאוד ורופך במעט, מאחוריו היה כיסא שגבו מופנה אלי, המשענת הייתה כל כך גבוהה שלא יכולתי לראות אפילו את קצה ראשו של האדם שנשען עליה, אבל הצלחתי לשמוע את נשימותיו, איכשהו שיכנעתי את עצמי שהאדם שיושב שם הוא לא אלא יצור שגוסס וקולו חלש מכדי לקרוא לעזרה. פחדתי שזוהי האמת ועם זאת גם שמחתי, כי הלא אני רוצה שהאדם הזה יומת…
"חזרת" אמר קול חלש וצרוד, "ידעתי שתחזור, אתה פחדן מידי, פחדן מכדי לנסות לברוח", שמעתי את הזילזול הכל כך ברור במילותיו, הרגשתי בושה, הוא צדק. "נפלת בפח של כל המזימות שלי, האמנת להכל, יכולת להינצל אבל בחרת לבוא לפה ולמות, איבדת את החבר שלך, רצחת בני אדם חפים מפשע, נתת לחייך להיהרס לגמרי, כל הדם המרוח על הידיים שלך" בלי משים הבטתי בידי, הבוס צחק, צחוק מרושע ומזלזל, הוא לא ידע להעריך אף אחד, אף פעם. "אבל יש לך מזל שאני יודע מה לעשות עם אנשים בוגדניים כמוך". בלעתי רוק בפחד…