עמק השדים-פרק 1

פרק 1
אני עומדת בפתח הבית הגדול, מהדקת את הספרים אל חזי ותוהה איך אוכל בכלל להשתלב כאן. הבית הזה ענקי. ההפך הגמור מהבית הקודם שלי. דודי מושיט את ידו ומלווה אותי פנימה בהינף יד. אני נכנסת והוא סוגר את הדלת מאחוריי.
"זה אולם הכניסה." הוא אומר ומחווה על הרהיטים היוקרתיים והרצפה המבריקה. מבלי להוסיף מילה נוספת, דודי מוביל אותי במדרגות הלולייניות ואנחנו מגיעים למסדרון ארוך צבוע בשמנת עמוקה. הוא מושיט את ידו, מראה לי את הדרך ומכניס אותי לחדר ענקי עם חלון מסורג בברזל כחול, מיטה בציפוי כחול, ארון אפור ושידת עץ לכתיבה.
"זה החדר שלך. אני ישלח את המשרתת פיני, היא תביא לך את האוכל בשמונה, זה בסדר מצידך? או שאת רוצה מוקדם יותר?"
אני מסתובבת ומביטה בעיניו השחורות של דודי.
"לא." אני אומרת בקול חלוש. "עשר זה מצוין."
"יופי." אומר דודי וסב על עקבותיו. וכך. ללא מילה נוספת. טרק את הדלת והשאיר אותי לבד.
הנחתי את הספרים על השידה והתיישבתי על המיטה הזוגית הענקית. לא הרגשתי שייכת לכאן. לבית הענקי הזה. אני לא שייכת בכלל לפאר הזה. אני שייכת להונפורט. לביתי הקטן, העשוי עץ לבן ומלא ניחוחות של אפייה טרייה. אני שייכת לשם. להורים החייכנים ולא לדוד החסר רגשות שאני עכשיו בביתו.
אני מתיישבת על המיטה וכעבור שנייה מעבירה את ידי על המיטה ומרגישה את המזרון הקופצני והרך.
ארוחה בשמונה. המשרתת תביא את הארוחה בשמונה.
אני לא נסיכה. לא הורגלתי למשרתים. להפך, את האוכל שלי נאלצתי להכין לבד. לאכול לבד ולהתענג לבד. אני לא רגילה לפאר הזה. אני לא אוהבת את הפאר הזה. אני לא רוצה אותו.
המיטה לא נוחה לי. היא גדולה מידי. מאיימת מידי.
אני קמה מהמיטה וניגשת לפינה הכי רחוקה שבחדר. אני מתיישבת. מצמידה את גבי לקיר ומכניסה את ראשי בין ברכיי.
אני עוצמת עיניים ומנסה לנשום עמוק. טעות.
כי עכשיו אני נזכרת. נזכרת באש. במבטים האפורים עם העיניים האדומות שהופיעו משום מקום. במבטים שצחקו עליי. שהצביעו עליי. ובעיניים שהיו להם. הו, איזה פחד נכנס בי כשראיתי אותם בהחלה. כשראיתי את עיני הדם שלהם בהתחלה. לא רק המבטים והצחוק הפחידו אותי. לא רק העיניים האדומות. יוקדות האש של המוות אלא גם גופי הרועד וידיי המתנופפות. מחפשות אחיזה. כי ברגע שהכול התלקח סביב. ברגע שהכול בער. בער כמו תנור שהרגע הסיקו אותו.הייתי חייבת לברוח. לאחוז במשהו. במישהו. לא משנה במה בעיקר היה להרגיש שזה לא אמיתי שזה חלום. סיוט.
אבל זה לא היה חלום. אלו היו חיי האמיתיים. חיים של פחד. של בית נשרף ומבטים אפורים הנוטעים חרדה בכ מי שמביט בהם.
אני מחבקת חזק יותר את רגליי. מנסה להתנחם. וזהה לא עוזר. אני שומעת צחוק. אני מרימה את פניי. הצחוק לא נמוג. זהו צחוק של לגלוג. צחוק חסר מילים שמהדהד בראשי. צחוק חסר פנים. צחוק מרושע. אפל.
אני נאלצת לפקוח עיניים. אני לא רוצה להיזכר. אני מפחדת להיזכר.
אני מניחה את סנטרי על ברכי ומביטה ברצפה הבהירה. גוש מלוח של פחד ננעל בגרוני. אני ממצמת בעיניי ודמעה שקפה אחת ניגרת על לחיי. אני מושכת באפי. תישארי חזקה. אני מלמלת. תישארי חזק. אל תבכי. אל תראי פחד. כי בשום פנים ואופן אסור שהם ידעו שת מפחדת. שאת חלשה.

לא יכולתי להישאר לבד עד שהמשרתת פיני תבוא. פחדתי. פחדתי שהפרצופים יחזרו. שהצחוק האכזרי יחזור. לקחתי את הmp ויצאתי מהחדר. הפעלתי את השיר הראשון והתחלתי לטייל במסדרונות השקטים והריקים.
אני מביטה מסביב. מנסה להשכיח את פחדיי בבית שבו אני נמצאת. אני מתחילה לסקור מסביב את המסדרונות -כולם צבועים בשמנת עמוקה וכמעט בכל מקום היו תמונות עם מסגרת אפורה או שחורה. מידי פעם היו שולחנות עם אגרטלים או כדים חומים וגדולים.בנוסף לכך- המסדרונות היו ריקים ושקטים.שקטים וריקים כמו המוות עצמו.
אני רגילה לשקט אך לא לסדר. בביתי הקודם. כשגרתי עם אימי. הכול היה יפהפייה. עדין. אינטליגנטי ורועש. אני ואימי לא סבלנו את השקט. את הייסורים הכרוכים בדממה.
אני מעלה את הווליום בmp וממשיכה ללכת, אני מגיעה אל המדרגות, יורדת אותם לאט לאט ומגיחה לאולם הכניסה. אני סוקרת אותו שוב. הוא גדול. עם רציפה מבריקה -עד שמבטי נשקף עלייה- ואגרטלים אפורים בכל פינה. ישנם ארבעה חלונות ענקיים מכוסים בזכוכיות מבריקה. בין אחד החלונות שמגיעים מהרציפה עד לתקרה ניצב סולם אדמדם שעליו ניצב משרת בעל כובע קסקט אפור ונעליים חומות כשיערו.

אני מגיעה למטבח. למקום הרועש ביותר. אני מורידה את האוזניות. מכניסה אותם לכיס ומתחילה לטייל בין שולחנות השיש לתנורים הגדולים.משרתים טרודים חולפים על פני במהירות. מחזיקים צלחת אפורה בכל פעם. לאחד מהם היה כלבלב לבן ומוזר. מה שגרם לי לתהות-איך הכלבלב נכנס הביתה אם דודי אלרגי לחיות פרוותיות.
מעולם לא הייתי במקום כזה רועש ומוטרד. הקירות היו לבנים והרציפה מרוצפת בשחור לבן. ממש כמו בדמקה. בקצה השמאלי של החדר ניצב שיש אפור, מקרר אפור, ועוד כמה מכשירים מתקדמים שלא הכרתי. גם הצד הימיני של החדר היה אותו הדבר, רק ששם היה כבר אוכל מוכן שמעליו מונחות מין מנורות אפורות גדולות שדואגות שהאוכל לא יתקרר.
אני ממשיכה ללכת. עיניי בולעות את מקום. את ההמולה. ואת המכשירים שמעולם לא ראיתי לפני כן.