על הקצה, פרק 3

אני מנסה להסתיר את הצליעה שלי בזמן שאני גוררת את עצמי לחדר האוכל.
על המגש שלי מונחות שתי קערות, בתוך אחת מהן סלט ובשנייה דייסה.
הסלט נראה טוב, והדייסה מדיפה ריח מתוק אך אין לי תיאבון, ההעלמות של אייט מציקה לי, היא לא הייתה הולכת מבלי להגיד לי כלום.
אני מתופפת בעדינות על השולחן, סורקת במבטי את התלמידים, כולם יושבים לפי קבוצות ולפי שכבות הגיל, הבוגרים יושבים בפינה הצדדית, והצעירים תופסים את שאר המקום, בדרך כלל אני ואייט נהגנו לשבת בפינה המרוחקת ביותר, מנותקות מהסביבה אבל שהיא לא פה אני צריכה לשבת לבד.
אני מרימה את מבטי מהשולחן שצבעו מתקלף ומבחינה בחבורת תלמידות המתקרבת לכיווני, הם נראים מבוגרים יותר, בגיל של אייט "תגידי, זה נכון מה שאומרים הילדה המוזרה עם העיניים המפחידות באמת נעלמה?" קולה הגבוהה והצפצפני של הילדה גורם לי לצמרמורת קלה, היא לא נראתה כול כך עצובה ששאלה זאת "אייט היא לא מוזרה" קולי משתווה ללחישה שקטה "אבל זה נכון?" היא שואלת שוב "כן" אני רק רוצה שהיא תעזוב אותי בשקט, אני מרימה את ראשי ורואה את פנייה, שיער בהיר וארוך, עיניים גדולות ושחורות, ולבוש לא כול כך צנוע, אני בוחנת את חבורת התלמידים שסיבבה, ילדה בעלת צבע עור שזוף ושיער כהה וארוך במיוחד עומדת לידה, ומאחוריה עומדות עוד כמה תלמידות שנראות העתק מדיוק שלה.
הן מסתובבת חזרה למקומן, שכולן מזדנבות אחר הילדה עם הקול הצפצפני והגבוהה.
אני חוזרת להביט בדייסה שלי אך לפתע דלתות החדר נפתחות והמנהל עומד בפתח, ביחד עם כמה שוטרים.