עיני הרוחות – פרק 5: בית הקברות הלאומי גולדן גייט (חלק 1)

ההודעה על הפרחים הייתה עבורו דרך להעסיק את עצמו בזמן שהמתין לזקנה שלפניו שתסיים להחליף דברים עם המוכרת. הוא הרים את מבטו המשועשע מהנייד כשהסבתא עזבה עם זר שושנים צחורים בידה. להתיש את קיית' עם הודעות סתומות ושיחות מטרידות הרנין את ליבו של כריס, אבל המטרה החשובה ביותר הייתה לעכב אותו מלמצוא דרכים להימלט.
הוא ניגש אליה עם זר ורדים אדומים שבחר, שילם במהירות ויצא בחזרה אל המכונית, אותה החנה בקצה הרחוק ביותר של מגרש החנייה, כדי שאיש לא ישמע את צעקותיה של קייטי בון.
עברו שעות רבות מאז שאכלה או שתתה ולכן הייתה מותשת מאד, וצעקותיה הלכו ונחלשו מרגע לרגע, בדיוק כפי שכריס ייחל כבר, אחרי שעה של נסיעה מעייפת מחוף אמברי אל דיילי סיטי ששכנה דרומית לסן פרנסיסקו.
הוא לא היה זקוק לנסוע הרבה לאחר שהתניע את האוטו, שכן במרחק של כחמש דקות עמד מגרש חנייה נוסף, קרוב יותר לחלקת האדמה בה נקברה אביגיל, ארוסתו, לפני שלוש שנים.
כריס חצה ברכבו את כביש האספלט המוביל אל מגרש החנייה, אך משהבחין במראת הרכב שמכונית אחרת עומדת לחנות בכיוון שאליו נסע, סיבב את ההגה וברח אל הקצה השני של מגרש החנייה. אסור לו לקחת סיכונים, לא ביום כה דרמטי, יום שטומן בחובו את הקץ למסע בלתי אפשרי של כשלוש שנים.
הוא החנה את האוטו מתחת לעץ ערבה שהטיל צל רחב, החליק את שערו הארוך והבהיר ויצא בהתרגשות לכיוון שביל צר, אוחז בזר הוורדים שקנה. הוא עלה אל צומת סואנת וחצה אותה, ובמשך הדקות הבאות פסע לאורך מדרכה צרה, מביט כל העת לימין הדרך – צופה מבעד גדר סורגים באלפי המצבות המלבניות והלבנות המסודרות שורות שורות, באותם הרגעים שעצי האורן שצמחו לפרקים לא הסתירו אותן. השמש השוקעת במערב חיממה את פניו, ומחשבות משונות אך נוגות החלו מופיעות בראשו.
בחיוך שלא הצליח לכבוש הוא חשב על חייו שעתידים להיות לאחר שעיניו יהיו עיני מוות, כשלפתע יוכל לראות רוחות רפאים בכל מקום, היכן שרק יחפוץ להיות. הוא התבונן במצבות ודמיין כיצד רוח רפאים מזנקת מתוך קברה, למעשה, אלפי רוחות רפאים שמזנקות מתוך קברן, ומטיילות על כר הדשא המשובץ במצבות כשהן משוחחות זו עם זו. אבל זה לא יכול להיות נכון, הוא מיהר לתקן את עצמו, כי לפי מה שקרא באחד מהספרים על רוחות רפאים – הן נוהגות לבלות דווקא במקומות שבהן הן נפטרו. ומשום כך הרשת והספרות מלאים בסיפורים על טירות ועל ספינות רדופות, ופחות על בתי קברות רדופים. אז הוא עבר לחשוב על המפגש הראשון מזה שלוש שנים עם אביגיל על חוף אמברי, ועל מה שיספר לה, ועל איך היא תיראה, ואיך הוא יראה.
לבסוף גדר הסורגים התחלפה בחומה צבועה בלבן, ולבסוף גם היא התחלפה בבית חד קומתי בעל גג אדום – החדר בו הכינו את המתים לקבורה. עננים החלו להופיע באופק וחסמו את אור השמש, בדיוק כאשר הגיע אל שביל האספלט הרחב שמוביל אל תוך בית הקברות. הוא עלה עליו והמשיך ללכת, חולף על פני מספר בתים נוספים כעין זה שראה מחוץ לחומה ועל פני מגרש חניה צנוע. ולבסוף כל מה שראה זה את המצבות של בית הקברות הלאומי גולדן גייט שרועות לפניו למרחק של קילומטרים בכל כיוון.
פנייה שמאלה, פנייה ימינה עד סוף הכביש ושוב פנייה שמאלה עד שהגיע אל פינה מעוגלת ממנה ירד אל כר הדשא המכוסה במצבות.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.