עיני הרוחות – פרק 4: כתביו של כריס (חלק 6)

"רציתי רק לשמוע, מתוך סקרנות אתה יודע, ספר לי איך אתם מסתדרים שם?" נשמע קול קר ורגוע, מלא אכזריות. זה היה קולו של כריס, ושקעתי אל המיטה. קולו של כריס התערבב בקולות תכופים ועמומים, שלמרבה האימה היו הקולות של אמי, וזה נשמע כאילו היא מנסה לצעוק אבל פיה קשור. בנוסף, יכולנו לשמוע קולות של רוח המכה במהירות ותנועה סואנת, הוא עדיין נסע ברכב.
"איפה אתה?! חתיכת טינופת.. תגיד לי עכשיו!" אבי צרח אל הפומית.
"אני? קיית'!" הקול צחק ברוגע, "מה שאמור לעניין אותך כעת זה לרכון יחד עם ילדיך על הברכיים ולשאת תפילה אל האלוקים. אם זכרוני אינו בוגד בי, אזי לא הותרתי לכם שום דרך לפרוץ את המנעולים, שום חוכמה לא תעזור לכם כאן. אה, ואם עוד לא מצאתם קצת אוכל, אני חושב שהשארתי לכם קצת במדף התחתון של הארון. קחו את זה כמתנת הוקרה על הסיוע שהבן שלך נתן לי." קול תחנוניה של אמי התחזק.
"מנוול! איך אתה לא מתבייש לדבר על תפילה לאלוקים. אנחנו קראנו עלייך, קראנו על המעשה שלך. איש החול.. עיני המוות.. אתה הולך לגיהינום, ככה הובטח בדף ההוא שבגללו רצחת ילד. ואם יש עוד סיכוי קטן להועיל בשיפור מצבך, זה רק אם תשחרר את אשתי ותבוא לכאן לחלץ אותנו, לכל השדים והרוחות שאתה מחבב."
"לשפר במשהו את המצב שלך.." הוא חיקה את אבי בקול מלגלג, "מותק, אם קראת את העותק מכתביו הנבונים של איש החול, היית אמור לדעת שמהרגע שהטבעתי את הילד ההוא, התופת היא מקום המנוחה שלי. שום מצווה, שום מעשה טוב, לא יועילו לי יותר מלבקר בספארי. כן, בטח גם קראת את המכתב שכתבתי אל ארוסתי המנוחה. כן, אני מוכן ללכת לשם בבוא היום, גאה על מעשיי, על תגליתי." אבי חזר על המילה מטורף כמה פעמים תוך דבריו של כריס.
"מה יקרה לאשתי?? חלאת המין האנושי!" שאל אבי.
"לאשתך? היא אמנם קשורה פה בתא המטען, כן. אבל אני לא אהרוג אותה. להרוג זה קשה גם עבור חלאה כמוני. אבל אני אמשיל אתכם בחפץ רב לעכברים, שמרגע שמרצונם החופשי דרכו על המלכודת ונכבלו אליה ללא יכולת להימלט, דינם למות גם בלי לירות להם בראש. האם זה נקרא רצח? כמדומני שלא."
"תגיד לי לאן אתה נוסע עכשיו!"
"להתראות, קיית'."
והשיחה הסתיימה. אבי הניח בכעס רב את הנייד על השולחן והביט בנו, "תשכחו מכל מה ששמעתם הרגע, האיש הזה הוא חולה, הוא חולה מאד. וכל מה שהוא אמר, זה לא נכון. אני אמצא את אימא שלכם, ואנחנו נחזור הביתה בקרוב מאד."
אבל אבי נראה עייף ומרוט מאד, אבל הזעם הצית את עיניו.
כולנו היינו לבושים בבגדי-ים, והמאוורר הטיל רוח קרירה אל החדר, מה שגרם לסידני להתכסות בסדין. אבי לא רצה לכבות את המאוורר כדי לא לפגוע במעט האוורור שהיה לנו בחדר, ותהיתי כיצד כריס חי בחדר הזה שלא היה לו אפילו פתח אוורור.
מנגינה קצרה נשמעה מכיוון הנייד, אבי החליק את המסך, והקריא לעצמו באיטיות: "פרחים?" אבי צחק, "המנוול הזה מציע לנו פרחים."
"פרחים?"
"זה מה שאני שואל את עצמי." הוא אמר, ובסיום דבריו נשמע רעש חבטה אדיר שזעזע את החדר כשמשהו כבד התרסק במרכז הרצפה.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.