עיני הרוחות – פרק 4: כתביו של כריס (חלק 5)

ההמשך נכתב ביד רועדת, והוא נראה כמכתב אישי:
אביגיל יקירתי,
אני כותב לך בכאב לב.
אני כבר לא יכול לסבול את החיים במתכונת הזאת. אני לא מפסיק לחשוב עלייך ולחלום עלייך, אני הולך כמוכה ירח ביום ובלילה ולא מפסיק לדבר עלייך. לא הייתה לי ולו שעה אחת של אושר ומנוחה מאז שהלכת לי, וגם לא תהיה. נידונתי לחיים של צער ובדידות ואני אחיה כשבר כלי עד ימיי האחרונים, כי לא אראה אותך שוב.
עוד אני חושב את המחשבות האלה בחודשים האחרונים – הגיעה הבשורה של חיי: הוזמנתי לפגוש איש מיוחד מירושלים, לו אכיר טובה עד סוף ימיי. חזרתי משם לפני שבוע, וכעת, סוף סוף, סיימתי לתרגם את הקובץ החשוב הזה.
ואביגיל, אהובה שלי, דעי לך שהמוצא הזה הוא קשה, אבל הוא כנראה היחיד. אני יודע בדיוק מה יהיה סופי – אלך אל הגיהינום. אבל חיי בין כה וכה הם גיהינום.
האם תביני למעשיי כשאומר לך, שאני צריך להרוג אדם כדי לראות אותך שוב? מצד שני, לא אדע מה תאמרי על כך, עד שאהרוג אותו ואשיג את עיני המוות הארורים האלה.
אבי, אני רוצה להפוך את הקערה על פיה, ולדון את חיי לאושר, אני רוצה לחזור ולראות אותך כשאת מחייכת אליי על חוף הים הזה בשמלה האחרונה שלך, ואני אעשה בשביל זה הכל. הכל.
אני נשבע,
אוהבך,
כריסטופר

"אז הוא.." אבי הניד בראשו והניח את המכתב על השולחן, "אז הוא הלך לרצוח את הילד בשביל לראות את הרוח החיוורת והאומללה של ארוסתו? נלעג ומטורף שכמותו."
"אבא." מחשבה שהטרידה אותי מצאה את דרכה אל פי, "בגלל שקיבלתי את עיני המוות אז אני אלך לגיהינום, כמו שהשיר אמר?"
אבי הצמיד את ראשי לשפתיו ונישק אותי, "אתה לא הרגת אף אחד כריס, לא איימת על איש ולא גרמת שום צער לאף משפחה. אבל הוא, הוא יקבל את העונש הגדול ביותר בגיהינום."
"מה נעשה עכשיו?" שאלתי.
"נחפש כלי שיעזור לנו לפרוץ את המנעול בחדר השירותים, ואז נצא עם סידני דרך המנהרה לכיוון ה.." אבי עצר לרגע והרהר, "למעשה זה תלוי בשאלה איפה כריס נמצא עכשיו. אם הוא לקח את אימא וברח בחזרה אל החנות שלו, אז עדיף שנצא אל החוף, נתלבש ונלך רגלית עד מקום שיאפשר לנו לצלצל אל המשטרה, בלי שכריס יגנוב את השיחה. בכל מקרה, זה מה שעדיף לעשות, כי אין לנו מושג מה מצפה לנו במנהרה לכיוון מזרח, אם זו החנות, אז היא בטח נעולה." אבי שלח מבט אחרון אל המחשב, "השעה היא ארבע אחר הצהריים, והשמש תשקע בעוד כמה שעות. סידני? איך את מרגישה?"
סידני שכבה על המיטה, "טוב."
אבי חייך, "יופי. אז ככה, אנחנו מוכרחים להתקשר אל המשטרה וליידע אותם על כך שרכב גנוב מסתובב לא הרחק מחוף אמברי, ובתוכו אשתי החטופה. הם יוכלו למצוא את הרכב במהירות על פי לוחית הרישוי." אמר אבי, והמטרה הייתה ברורה – לפרוץ את המנעול שבחדר השירותים. תחילה אבי ניגש אל מכסה המתכת הרחב והעבה, וניסה לחתוך את המנעול או לנסר את סביבתו אך זה היה חסר תועלת – היה לנו סכין מטבח רגיל, שאמנם היווה איום לגבי כריס, אך זה היה בלתי אפשרי לחתוך אתו קרשים עבים או לשחרר את המנעול.
בינתיים הבטתי סביב, מלבד האסלה העלובה והכיור לא היה שם דבר שיאפשר לנו לפרוץ את המנעול. חזרנו אל החדר המואר, אבי פתח את דלתות הארון ושלף את מגירותיו, "הוא לא חסך על לבוש הולם, חולצות ומכנסי ג'ינס יפים יש לו," אבי זרק אותם אל המיטה לצידה של סידני ששכבה מצונפת בקצה שלה הצמוד לקיר, "הו, ומה זה?" אבי הרים מעטפה ובחן אותה לאור המנורה, הוא שלף כמה מכתבים מהמעטפה ועבר עליהם במהירות, "מכתבי אהבה מארוסתו." אבי השליך את המעטפה אל המיטה, וסידני הרימה אותה, מתבוננת ומעיינת בסקרנות של ילדה.
אבי עבר על המדפים, ובמדף האחרון גילה קופסאות שימורים רבות – דגים (טונה וסלמון), תירס, מלפפון חמוץ ועוד ירקות. בנוסף היו שם כמה קופסאות מיץ תפוחים. אבי הורה לי לשטוף כוס שהיה ליד המחשב ולמזוג מיץ לסידני, כך עשיתי ואחר כך שתיתי בעצמי. אבי התיישב אחרי שסקר את הארון מול המחשב והסתובב אלינו, "מה יש כאן עוד שלא בדקנו?" הוא לקח את בקבוק המים, גמע ממנו, וניגב את הזיעה מעל פניו. "יש כאן ארון, מיטה, שולחן, שירותים. אבל אין כאן שום דבר מועיל כמו פטיש שאפשר לפצח אתו את המכסה הארור הזה."
ואז צלצל הנייד של אבי. התמלאתי תקווה שזו אמי ועל פני כולנו נראתה ההתרגשות. "הלו?" אבי הפעיל את הרמקול.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.