עיני הרוחות – פרק 3: הערה 1167 (חלק 4)

"נפלא, זרוק אותן אל הפתח, תיזהר שלא לפגוע לי בראש." השלכתי את הצרור לכיוון הפתח אך הוא פגע באחת משליבות הסולם ונחת בצלצול על הרצפה. "אידיוט! לא שיחקת הרבה כדורסל עם הילד, נכון קיית'? הוא קצת שמן, קיית', אתם לא מטפלים בו או מה?"
הסמקתי וזרקתי את הצרור שוב והוא נעלם בתוך הפתח. הבחנתי בדלתות מתכת שניבטו אליי מאחורי ראשו של החוטף. הן נראו כמו הצד הפנימי של דלתות המתכת שלא הצלחתי לפתוח בבוקר בצריף. הסקתי שאנחנו קרובים אל פני האדמה, ואם הכול ילך כשורה, נצא לשם בקרוב כשסידני בידינו.
"יופי. תצטרך להיות זהיר עכשיו," המשיך החוטף, "שים רגל על הסולם ותניח בזהירות את הנייד, את הדיסק ואת הכונן." עשיתי כדבריו. גופי נגע בסידני כשהנחתי את רגלי על השליבה הראשונה והיא הביטה בי בעיניים מפוחדות.
משכתי את עצמי לעבר הפתח והנחתי את הכונן ואת הדיסק ליד שערו הארוך של החוטף שכבר שעה ארוכה שכב בפתח, אוחז בבית שחיה של סידני. "באמת, תחליק אותם עמוק יותר." ודחפתי את המכשירים עד שהם פגעו בדלתות המתכת.
"זהו?" שאלתי בקול רועד כשנחתי שוב על הרצפה, לצדו של אבי.
"הסוף." הוא חייך והנהן אל אבי בשביעות רצון, "ידי עוזבת את סידני שלכם." חשתי אבן אדירה שנגולה מלבי.
החוטף החל להוריד את זרועו מגרונה של סידני ש עקבה במבט מבוהל אחר הסכין. למרות הצעד לקראתנו מצדו של החוטף, אבי לא ההין להרפות את הסכין מגרונו של האיש.
החוטף החל להתרומם ממצב השכיבה שבו אחז את סידני, מושך את הסכין לאחור, לבסוף הוא הוציא גם את ידו השמאלית מבית שחיה של סידני. היא נפלה אל חזהו של אבי וקברה את פניה בצד ראשו. אבי המשיך לכוון את הסכין בידו הימנית אל החוטף, מרכז בו מבט נחוש וזועם.
"אתה יכול להירגע, אני מניח את הסכין," אמר החוטף שנעמד על עקביו (ראשו נעלם בפתח החשוך) והחל להרפות מהסכין באיטיות. לבסוף נשמע צלצול המתכת על קרשי העץ של הצריף.
ההתרחשות הבאה קרתה מהר מדי – החוטף הניף את שני ידיו, תפס בלוח מתכת שהיה המכסה של הפתח והלם אותו בראשו של אבי (הסכין נפל מידיו על הרצפה). צרחתי "לא!" וסידני יבבה בהיסטריה כשאבי זועק מכאב ומעד על המדרגה. הוא התגלגל מטה תוך כדי צווחותיה של סידני עד שנעצר בקיר, נאנח בכאב. סידני הייתה שרועה על בטנו של אבי ששכב על גבו בצורה מאד מסוכנת, ראשו מונח על חזהו בצורה מפחידה.
רצתי אל אבי.
"לא! דיון, הוא נועל אותנו כאן! המנוול…" זעק אבי, עצרתי, שקשוק צרור המפתחות הגיע לאוזניי מכיוון הפתח שכוסה עתה במכסה מתכת, רצתי אל הסולם והרמתי את הסכין שאבי הפיל כשקיבל את המכה העזה. התחלתי לטפס, אך המכסה ננעל ולא הצלחתי למנוע זאת.
ואז נשמע הקול, "הבטחתי לכם את הכבוד הראוי, וזה כבוד מספיק ראוי בשבילכם, עכברים לא היו זוכים ליחס טובה מזה. תודו לי על כך שסידני חיה."
"אבל עזרתי לך!" זעקתי בייאוש.
"תודה לך! ואני חייב לך הרבה מאד על כך. נסכם על אחותך בתמורה, בסדר?" הוא השיב. בלון היסטרי התנפח בחזה שלי, "תראה דיון, אני מצטער. ראיתם ושמעתם יותר מדי דברים. חשפתי יותר מדי דברים על עצמי, זה עלול לסכן אותי.. אני אאסוף את גופותיכם בעוד כמה ימים."

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.