עיני הרוחות – פרק 3: הערה 1167 (חלק 3)

האיש גיחך קלות, "לא, מה נכנס בך? אני בסך הכל רוצה לכבד את האורחים שלי, למה לצאת דרך החלון כשאפשר לצאת דרך הדלת?" אמר האיש ופנה אליי, "לך ותעשה את מה שאמרתי."
הייתי במדרגה האחרונה כשהקול קרא אליי שוב, "רק רגע, ילד. בדרך חזרה, תמשיך לצלם את עצמך מכבה את המחשב. תשלוף את הדיסק הנשלף משם ואת הכונן הנייד ותביא אותם לכאן."
ירדתי במדרגות, חציתי את החדר הגדול ונכנסתי אל השירותים, מגניב מבט אל הקיר במחשבה שאראה שם את רוח הרפאים שנית, אך היא נעלמה ולא הופיעה עוד.
לקח לי זמן למצוא את המפתח המתאים. לבסוף טרקתי את מכסה המתכת על הפיר ונעלתי אותו. לא נוכל לצאת דרך חדר השירותים יותר, אם החוטף ייקח אתו את המפתחות, חשבתי בחרדה.
מצלם כל אותה העת את מעשיי, חזרתי אל החדר המואר, הזזתי את העכבר האלחוטי וצג המחשב נדלק. רקע שולחן העבודה הראה לפניי זוג אוהבים: אישה בעלת שיער אדמוני ומראה פנים חמוד לבשה שמלה לבנה ומפוארת, והיא נראתה מאושרת. היא ישבה לפני מעקה של יאכטה ואחזה בידיו של גבר בלונדיני בעל עיניים כחולות, שיער בהיר וארוך וחיוך רחב, שניהם אחזו זה בידה של זו ונראו מאושרים.
"חיי שכך אראך שוב בימי חיי." נכתב בתחתית התמונה. מה?
ואז הכתה בי ההכרה: האישה בתמונה היא רוח הרפאים שהופיעה בחדר שליד! וזוהי ארוסתו של החוטף, הוא סיפר שליבו נשבר כשהיא טבעה לפני שלוש שנים בחוף אמברי… ולכן היא מסתובבת דווקא בחוף הזה… החוטף היה נואש לראות אותה וגילה את הדרך לעשות זאת…
קול גוער נשמע מכיוון המדרגות, "אתה מתעכב יותר מדי."
מיהרתי לכבות את המחשב. התבוננתי שוב בזוג האוהבים, ולא ידעתי אם אני חש חמלה כלפי האיש. הוא לא רצה להפסיק לראות את אהובתו, ונלחם על דבר טבעי.
שלפתי את הדיסק והמשכתי להרהר כשטיפסתי במדרגות. מצד שני, מי מאתנו מוכן לרצוח כדי לראות אהוב שמת? זה כמו למנוע ממישהו חיים כדי לזכות בחיים, זה לא בסדר.
"טוב מאד ילד. כעת, עצור את ההקלטה." לחצתי על עצירה. "ותפעיל את ההקלטה. יפה.. תושיט לי את המסך כדי שאראה אם אתה ילד טוב שמקשיב להוראות."
כחמש דקות הדהדו הקולות מההקלטה בחדר:
"קח את הצרור וכשאתה מצלם, לך ותנעל את הפיר בחדר השירותים, שממנו פלשתם לכאן – "
"מנוול! אתה נועל אותנו כאן!" השאגה של אבי, צחוק נשמע ואחריו המשיכו חילופי הדברים, עד שההקלטה הגיעה לקטעים שבהם אני נועל את הפיר ומכבה את המחשב.
"מעולה. כעת, לשלבים האחרונים – "
"שלא תעז לנעול אותנו כאן!" הזהיר אבי.
"אני אתייחס אליכם בכבוד הראוי, הרי הבטחתי, קיית'." השיב החוטף, "כעת, ספור את המפתחות."
"שבעה." עניתי לאחר ספירה קצרה.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.