עיני הרוחות – פרק 3: הערה 1167 (חלק 2)

"אתה מבין קיית'?" הוא גיחך והביט באבי במבט מבין, כאילו הוא מסביר חומר לימודים לתלמיד טירון, "הפעולות הפשוטות האלה שהיו שם תמיד, הן היו הפתרון לבעיה. מי לא רוחץ משקפי שחייה לפני שהוא חובש אותם? ובגלל שזה כל-כך יום יומי ומצוי אתה כבר לא יודע אם זה חשוב. לא שלא שטפתי אותם במי הכיור, אבל לרחוץ בים? לא חשבתי על זה אפילו. איזו הערה קטנה ומטופשת! כן… כנראה שעוד לא אימנתי את עצמי כהוגן להתייחס אל כל אפשרות דמיונית כאל ריאלית, כפי שהילדים הטובים האלה עם התמימות הבריאה שלהם עושים." והוא הראה בסנטרו לכיווני, ואז הוא שקע לכמה שניות, מהרהר, "אבל.. למה שמי הים יפעילו את המשקפיים הארורים האלה? אין בזה שום הגיון. אחח קיית', קיית'.. הלוואי שידעת. אם היה לך מושג! שנה וחצי ביליתי בניסיון להבין מה יכול לגרום למשקפיים האלה לפעול, עד שהתייאשתי, והייתי קרוב להרוג היום עוד מישהו. כי אולי לא הרגתי אותו כמו שצריך?"
ניסיתי להבין את דבריו. הוא חיפש איך לגרום למשקפי-המסתורין להביא לראיית המתים, אבל הן לא פעלו? אבל בשביל מה הוא היה זקוק לסידני? האם רציחתה של סידני היה מביא אותו להפעלת משקפי השחייה בדרך אחרת?
"זה אירוני לומר, דיון, אבל עינייך הצילו את אחותך." ואז החוטף פנה אל אבי, "שמעת את החדשות הטובות קיית'?"
"לא מעניין אותי מה התגלית שגילית, אבל היא לא סיבה לגאווה לפי הדרך שבה בחרת לגלות אותה." ואז אבי סינן בשקט, "תשחרר את הבת שלי, עכשיו."
אבל החוטף התעלם והרים את גבותיו, "לא מעניין?" תמה בקול נעלב, "זה הבן שלך, לא? ומעתה הוא גם יכול לראות מתים! אתה לא מתעניין ביכולותיו החדשות של בנך? אז איזה מין אבא אתה?" שאל החוטף בקול לועג, "אבל אתה יודע מה הכי מרגש אותי? הדרך בה הוא גילה את זה.. לולא השלכתי את משקפי השחייה לפח. לא, זו תגלית חשובה מדי, לשטוף במי ים וחסל. אז ככה.. אני עומד לשחרר את סידני."
"עכשיו!" סינן אבי לאוזנו של החוטף.
"אל תאיץ בי, קיית'. אחרת הסכין שבידי ירתח. אני נותן לבן שלך כמה משימות, ומוטב שיבצע אותן."
"משימות?! הבטחת לשחרר את היד ממנה אחרי שהוא יענה על השאלות המנוולות האלה שלך." צעק אבי.
"שכחת מי כאן בעל הבית." לעג החוטף, אבי נהם בתגובה, אולם ברור היה שלא ניתן להציל את סידני בשום אופן: הסכין של החוטף נח על גרונה של סידני והמצב היה מסוכן מדי, "בוא נתחיל."
הבטתי באבי אך מבטו היה ממוקד בחוטף, "מה אני צריך לעשות?" שאלתי וחשש מילא את ליבי.
"על השולחן בקומה התחתונה מונח צרור מפתחות ולידו הנייד שלי, אותם לכאן. מיד!" ציווה עליי.
זו לא הייתה משימה מסובכת.
חזרתי אל החדר הגדול בו התנהלו עיקר חילופי הדברים בין אבי לחוטף, ולצד המחשב שמסכו היה כבוי הבחנתי בצרור-מפתחות, ואכן לידו היה הנייד. לפני שלקחתי אותם הוצאתי את הנייד של אבי שהיה בכיסי וראיתי שאמי ממשיכה להאזין. עליתי חזרה אל החדר עם המפתחות והנייד.
"יפה מאד, ילד," אמר האיש, "אל הצרור מחוברים שבעה מפתחות. הם צריכים להישאר שבעה. המשימה הבאה – הדלק את המצלמה בנייד."
בשביל מה?
"הפעל את המצלמה," חזר והורה החוטף, הפעלתי, "קח את הצרור וכשאתה מצלם, לך ותנעל את הפיר בחדר השירותים, שממנו פלשתם לכאן – "
"מנוול! אתה נועל אותנו כאן!" צעק אבי.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.