עיני הרוחות – פרק 3: הערה 1167 (חלק 1)

תפסתי בקיר ועצרתי את עצמי מליפול.
"אהרוג את סידני, אם לא תענה לשאלותיי." סינן החוטף מבעד לשיניו, "מהיכן השגת את עיני המוות?"
"ותשחרר אותה בתמורה לתשובות של בני?" שאל אבי, לא מרפה מאחיזתו בסכין.
"זה מה שאעשה," אמר הרוצח בקול תקיף ושלח מבט נחוש אל אבי, "לא יהיה לי בה צורך יותר, אם תשובותיו יעזרו לי לפתור את הבעיה הקטנה שנכלאתי אליה. אז אמור לי ילד, מה שמך?"
"דיון," עניתי.
"ספר לי כיצד קיבלת את ראיית המוות." ביקש החוטף.
התלבטתי אם לספר לחוטף שהתגנבתי אל הצריף. במחשבה שנייה, הרי ככלות הכל פרצנו אל ביתו דרך המנהרה הסודית שחצב והפתענו אותו, והגניבה מהצריף הייתה כסף קטן בהשוואה לזה.
"ענה לי!" לחץ בי החוטף ונע באי-נוחות ממקומו בפתח.
אומר את האמת, "חיפשתי משקפי שחייה," התחלתי, "חשבתי שיש סיכוי למצוא אותם בצריף ליד מגרש החנייה, ובסוף מצאתי אותם בפח אשפה בתוך הצריף."
"ככה…" אמר החוטף באיטיות, הוא הידק את אחיזתו בסידני והמשיך, "תספר לי בפירוט, איך סיגלת לעצמך את ראיית המתים?"
"אני לא יודע. זה פשוט קרה. לבשתי אותם לפני שנכנסתי למים ואז – "
"לא, לא! זה לא יתכן! אם זה היה פשוט כל-כך לא היית מוצא אותם בפח האשפה! אתה מחסיר פרטים! חווית את ההתקף ואז גילית שאתה רואה את מה שהמתים רואים," הוא קטע אותי ונשמע חסר סבלנות, הזכיר את השלכותיו של ההתקף כאילו מדובר בארוחת בוקר, "מה קרה ברגעים שלפני?"
"מה המטורף הזה סח, דיון?" אבי שאל אותי, לא מסיר את מבטו מהאיש.
"היד קלה על ההדק, קיית'. בחייך! תשמור על הפה סגור לכמה דקות?" סינן החוטף לעברו של אבי. "מה עשית איתם, למען השם? מאז שהוצאת אותם מפח האשפה, ועד הרגע שלבשת אותם?"
"לפני שלבשתי אותם – "
"כן?"
"שטפתי אותם במים? כן, שטפתי אותם במים בים!" נזכרתי. ואז החוטף האדים והתחיל לצחוק, כאילו הוא לועג לעצמו.
"זהו זה!" הוא צחק פעם נוספת, "הערה 1167, ההערה שלא צילמתי." עיניו של האיש נצצו והוא נראה מאושר, אך לא הבנתי את דבריו. הבטתי באבי שעמד הכן לדקור את החוטף בכל רגע. מבטו היה ממוקד בכל תזוזה שעלולה לבוא מכיוונו, אבל הייתי בטוח שגם לאבי אין מושג לפשר דבריו האחרונים.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך או אופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.