עיני הרוחות – פרק 2: החוטף (חלק 3)

הוא המשיך, "היין העתיק הזה שכולנו שותים ממנו אבל בזים לו, ההשראה לכתוב ספר או לתפור תחפושת. דמיון הם קוראים לזה, את מה שהאבות שלנו ראו במו עיניהם!" זעם הקול ואז המשיך ביתר זעם,
"הם כותבים את הספרים ואת התסריטים שלהם, מביימים את הסרטים הפתטיים שלהם. התרבות הזאת פוסלה במקוש של אמת, ואנחנו חושבים שזה רחוק מלהיות מציאותי!"
"למה זה גורם לך לכעוס כל-כך?"
"אהה, הלוואי שאת ההארה הזאת הייתי יודע לפני שנים, כמו שהייתי יודע שהשמש שוקעת! אילו כולכם הייתם יודעים.. אז היו דרכים אחרות לעשות בידע הזה שימוש הוגן – לא הייתי צריך להרוג את הילד ההוא. לא אצטרך להרוג את הילדה הזאת!" הקול רעד מזעם.
"אבא… הצילו.." קולה החלש של סידני ריחף אל אוזניי.
"כולנו היינו מגיעים אל אותם הדברים בדרך חוקית ונקייה, באישור הקונגרס ובתמיכה ציבורית אדירה. היינו פותרים כל-כך הרבה שאלות, החל מהתחום הפלילי ועד השאלות הסבוכות של המדע!" הקול עלה בהתלהבות, "הקורבן היה מספר לנו מי הרוצח, הטרוריסט שחוסל היה מספר על תאי טרור שהוא הספיק להקים, ואיינשטיין היה מספר על מה שלא הספיק לכתוב… האנושות.. האנושות הייתה מאושרת.. איזו חדווה, איזה אושר. גם אלו שחוו את האסונות הכבדים ביותר, השכולים והיתומים. כל-כך הרבה אנשים היו קמים מאבלם ולובשים חיוך נצחי על פניהם, מהאפשרות לפגוש פנים אל פנים את קרוביהם, לשוחח עימם, לחבקם."
למה הוא מתכוון, לעזאזל? תהיתי כשלפתע בקעה דמות צחורה מהקיר שמשמאלי, הסתובבה אליי באיטיות ושלחה בי מבט כבוי.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.