עיני הרוחות – פרק ראשון: איננה (חלק ה')

אחרי מספר שלבים בסולם אבי סינן משהו לא ברור מבעד לקת הסכין, "אגחנו אמורים ליות על-ליד מגאש החגיה או הצאיף."
ניסיתי להבין מה הוא אמר, "אנחנו מתחת למגרש החניה?" שאלתי.
"או הצאיף." סינן אבי.
הצריף! הוא לא היה נטוש! משכתי במכנס של אבי, "הצריף הזה, מישהו היה שם כל הזמן הזה!" לחשתי, "הוא עקב אחרינו דרך החלון וכשהוא ראה שסידני נשארה לבד הוא השתמש במנהרה כדי לחטוף אותה. הוא הביא אותה אל הצריף." נתקפתי בבעתה, "אבל מה הוא רצה לעשות איתה, אבא?"
אבי לא השיב לי, אבל ידעתי שהוא מוטרד לא פחות ממני.
ושאלה נוספת עלתה בראשי, למה הוא לא חטף אותי כשביקרתי בצריף שלו?
"חדר." לחש אבי, אוחז את הסכין לצדו, מתוח ומוכן לקרב. רק לפני כמה שנים סיים אבי את שירותו הצבאי ארצות הברית כסמל מתקדם, ובקריירה הצבאית שלו רשומים קרבות רבים במסגרת המלחמה בעיראק ובאפגניסטן. באחת החופשות שלו בבית, סיפר לנו כיצד הוא וחבריו הצליחו להכניע חבורה של עשרים וחמישה לוחמים מיוחדים של אל קעידה במארב שאליו נקלעו, כאשר תוך כדי הקרב נגמרה להם התחמושת והם נותרו עם סכיני קומנדו בלבד. הוא איבד את מרבית חבריו, אבל היכולות בשימוש בסכין שלמד הצילו את חייו שלו. וכעת, הייתי משוכנע בכך, הוא יעשה הכל כדי להציל את בתו, כמו שהציל את חייו שלו.
עלינו אל חדר קטן וחשוך. אבי האיר בתאורת הפלאפון את הקירות. היו אלה קירות עץ ללא חלונות. עוד קודם לכן, הודות לראייתי החדשה, הבחנתי בכך שאלו היו שירותים.
"אסלה," הצבעתי, "חדר שירותים לא גדול."
אבי הנהן ואז הניח את אצבעו על שפתיו, "אני מציע שנדבר בשקט, דיון. ייתכן שהמנוול הזה מחזיק בסידני בחדר הסמוך." לחש אבי וסימן בסכין אל הדלת הסמוכה, כשהוא מאיר אותה, "זו קומת מרתף, או משהו דומה לזה. לא הבחנת בדלת כלשהי או במדרגות כשביקרת בצריף, אולי בסולם?"
"היה שם ארון מתכת שהיה נעול – "
אבי סימן לי בידו.
צרחה עזה ומקפיאת דם נשמעה, וחשתי פיק ברכיים. אישוניו של אבי התרחבו והוא הביט לכיווני בבהלה.
שמענו רחש של רגליים, ואת קולה המייבב של סידני.
"הוא כאן," אבי הניע את שפתיו בלא קול, "דיון, שמור על עצמך, עמוד על יד הדלת, באופן שלא תיחשף. אם אני זועק בכאב זה סימן שנפגעתי, יהיה עלייך לברוח באותו הרגע!"
"אתה תיכנס לבד אל החדר?" לחשתי בקול רועד, והרגשתי את ליבי תופח לגודל של כדור ולא הצלחתי להסדיר את נשימתי.
"כן." אבי הניח את הפלאפון במרכז החדר, כך שהתאורה הגיע אל כל פינות החדר, אבי נצמד אל הקיר שהפריד בין חדר השירותים לחדר שממנו בקעה הצרחה של סידני, הוא סימן לי לגשת אליו ונצמדנו כתף אל כתף.
כשהוא צמוד אל הדלת מימין, הוא הניח את ידו השמאלית על הידית והתכונן לפריצה.
ואז זה קרה, ובמהירות רבה – הידית נמשכה, הדלת נפתחה ואבי התנפל אל תוך החדר, "תשחרר את בתי, אפס מנוול!!"
קול גיחך. "עם סכין מטבח? ניסיון יפה. אני אשסף את גרונה אם תתקרב עוד צעד אחד."
"אבא! לא!!" צרחותיה חסרות האונים של סידני הלמו באוזניי.
"שלא תעז! אני אעקור לך את העיניים!" שמעתי את שאגתו של אבי.
"האם זה המקרה שבו עליי להגיד שהכדור מונח בידיים שלי?" הצטמררתי מהקול הזה. קולו של האיש נשמע צעיר ומבודח באופן שהבעית אותי, הוא פסיכופט, כמו אלה שבסרטי האימה! נצמדתי אל הקיר וחשתי את העץ המחוספס דוקר את גבי ומרטיב אותי בזיעה שלי, "הבט." אמר הקול וסידני צרחה. "אם תצעד רק צעד אחד, אדון, אני אחסל אותה ואמלט בדרכים שרק אני מכיר, לפני שתספיק לצעוק את השם שלה." זעם עלה בי בשמיעת דבריו, אך יבבותיה של סידני גרמו לי לחוש אימה היסטרית שגברה על כל שאר המחשבות שחלפו בראשי.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.