עיני הרוחות – פרק ראשון: איננה (חלק ד')

במהלך הצעידה הנמרצת לעבר העיקול שמאלה אבי הגניב לעברי מבט כמה וכמה פעמים, "העיניים שלך – איך אפשר להסביר את זה?"
"הלוואי שהייתי יודע, זה כמו כישוף."
"אז אתה מצליח לראות בתוך המים, וגם החשיכה בשבילך היא שום דבר." אמר אבי.
"ואני מצליח לשלוט בראייה שלי ולראות עצמים רחוקים כאילו אני בוחן אותם תחת מיקרוסקופ. רגע – " ואז עצרתי את אבי, "ראיתי משהו!"
"נראה שהמנהרה מתחילה להתעקל שמאלה, מה הצלחת לראות?"
ריכזתי את מבטי, אבל כבר לא ראיתי דבר מלבד קיר האבן הרטוב, "זה נראה.. דומה בצבעו לילד שראיתי על הסלעים – לבן שעווה, וזה עף כלפי מעלה ונעלם."
"אתה רוצה לומר לי שראית רוח רפאים?" שאל אבי..
"רוח רפאים? אבל איך?"
אבי בחן את פניי. "צריך להמשיך, לא ברור כמה זמן נותר לנו."
המשכנו ללכת, וכל אותה העת תהיתי מה פשר היכולות החדשות: לראות למרחקים עצומים, מתחת לים ובחשיכה. האם ניתן להוסיף לזה יכולת לראות בני-אדם שמתו?
"הדם נעצר כאן." אמרתי, אבי עצר והאיר על הרצפה.
"הדימום שלה פסק, או שהמנוול קשר לה את הפציעה." אבי הניד בראשו, "נמשיך ללכת עד שנראה סולם."
המסלול המשיך להתעגל, אל המקום שבו כמה מטרים מעלינו, כך היה נראה לי, שכנו מגרש החנייה והצריף. לבסוף המנהרה התייצבה ויכולתי לראות למרחק. ראיתי את המנהרה מסתיימת בקיר ובסולם נוסף, אך זה נראה מרוחק בשני קילומטרים לפחות.
"המנהרה ממשיכה, אבל הסולם נראה רחוק מאד." אמרתי לאבי.
"כמה רחוק?"
"מאד. כמה קילומטרים."
"אתה בטח מתלוצץ," אבי האיר את המשך הדרך, ללא תועלת, "ואתה לא רואה את החוטף?"
"אני בטוח שהוא לא היה מספיק להגיע לסולם ששם לפנינו."
"אז ייתכן שפספסנו משהו." אבי חיכך בשיער ראשו באגרופו האוחז בסכין.
"הבטתי קדימה כל אותה העת, וגם לא יכולתי לראות הכול כי אתה הסתרת לי!"
"שנינו הבטנו קדימה כל הזמן," אמר אבי, ואז הוא הסתובב והאיר את הכיוון שממנו באנו, "צריך לחפש משהו יוצא דופן על התקרה!" אבי עקף אותי.
המשכנו ללכת, בוחנים את התקרה בעיון, נזהרים שלא להיתקל באבנים ובליטות בקיר.
"מי ירצה לכרות מנהרה כזאת אל תוך הים?" תהיתי.
"רק מטורף שחולם לחטוף ילדים, אני מנחש."
"והוא עשה את זה מתחת לאף של כל האנשים שבאו אל החוף? איך אפשר לקדוח ולחפור מנהרה כזאת בלי למשוך תשומת לב? זה בלתי אפשרי."
"כריס מהחנות סיפר שהחוף נסגר לפני שלוש שנים בהוראה מלמעלה, ושנה וחצי הוא היה אסור לרחצה. אחר-כך הוא נפתח ואז שוב נסגר. אולי באותה שנה וחצי מישהו עשה פה עבודה לא קטנה."
ואז אבי נעצר, בדיוק במקום בו נפסק הדימום של סידני, "יופי..!" הוא מלמל, ואז ראיתי את זה – לאחר שאבי זז מעט – ידית מתכת המולחמת למה שנראה כדלת סתרים. הוא משך בידית המתכת, והמכסה השמיע קול צורם והסתובב על צירו. ארובה נוספת נחשפה לעינינו, ובתוכה סולם מתכת המוביל למעלה.
"אנחנו עולים למעלה," אבי תפס את הסכין בין שיניו, מאיר את הפיר בעזרת הנייד בידו השנייה והתחלנו לטפס.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים נמצאים בהערה שהוספתי.